משחקים באש

הדברים הבאים לא ינעמו לאוזניהם של חלק מהישראלים, שבוודאי יגיבו עליהם בזעם ובזעף, חלקם אמיתיים וחלקם מעושים. ישראלים אינם אוהבים במיוחד ביקורת. לדעת רבים מהם הם ממושמעים, זהירים ושקולים, וכל מי שבא לערער על כך משמיץ או רחמנא ליצלן אנטישמי או אנטי-ישראלי. האמנם?!

חכמי חלם של הציבור הישראלי "החליטו" כבר לפני כשבועיים, שדי להם ב"משטר הזהירות הקורוניאלי". קבוצות גדלות והולכות, קבעו בשיטת "סמוך" שהמשבר חלף והגיע הזמן לצאת לחופשי. את ההחלטה האינטואיטיבית, נימקו בתוצאות רפואיות, במצב כלכלי, בלחץ נפשי, "בתחושת" חנק, בבעיות הבריאות הנלוות לחוסר המעש בבית למן האכילה המרובה ועד להעדר התעמלות ותנועה. כל הטענות הללו בעיקרן נכונות, אבל אף אחת מהן אינה מגעת כדי חומרה ותפוצה המצדיקות נטילת סיכונים בלתי-הגיוניים.

את הנימוקים ה"רציונליים" והאינטואיטיביים, חיזקו בעדויות מוזרות של פרופסורים אקסצנטריים, בהפגנות סקטוריאליות בעלות גוון כלכלי, בראיונות טלוויזיה בהם הביעו נציגים אותנטיים ובלתי אותנטיים את זעמם על חוסר ההתחשבות של הממשלה "בצרכי המשק", בסקטור העצמאיים שאיננו מוגן מפני אירועים מסוג זה, שכחו שלהיות עצמאי פרושו בין היתר הוא לא להיות תלוי כלכלית בממשלה. דבר זה מחייב יצירת מערך ביטחונות המחליף את המערך של עובדי ממשלה וציבור ששכרם קשיח. הללו הגיעו באמירותיהם על "פת-לחם", להתבטאויות קיצוניות השואבות את חוצפתן מהנחה שתמיד אפשר ומותר להאשים את הממשלה. הם יהיו עצמאיים כל עוד נוח ומשתלם להם הדבר ובעת חירום אחריותם האישית שואפת לאפס; תמיד ניתן יהיה, כך או אחרת, לחלוב את המקורות הציבוריים בכדי לממן את נזקי חוסר המוכנות והאחריות של הדוברים הצעקניים ביותר או הקבוצות המיליטנטיות ביותר.¹ באופן מוזר, דוברים אלה בחלקם הם עיתונאים, שמקצועם לעדכן את הציבור בנתוני אמת על המצב הקיים. בחלקם נציגי ציבורים בעלי עניין, שנקלעו לקשיים מפני שמעולם קודם לכן לא התפנו לרגע לחשוב כיצד יתמודדו עם משבר מסוג זה. חלקם סבורים שהם יודעים לדאוג לעצמם (הנחה שנעלמת כלאחר יד ברגע שהמשבר האישי מחמיר ומהווה סכנה קיומית), ושאר מעייניהם נתונים לצימצום נזקיהם החומריים; לשם כך הם מוכנים לגייס אי-דיוקים, "הצגות מצוקה" ואפילו שקרים. ²

מערכת הבריאות הצליחה, בעזרת ראש הממשלה - שפעל כאן בניגוד לתקן הרגיל שלו המושתת על דעת הקהל - לבלום את הגל המתפרץ ולגרור רגליים עוד כשבועיים, בטרם יתחיל הסכר שהותווה בתחילת הדרך להתפורר. בימים אלה ובמיוחד השבוע, החלה ההתמוטטות. "עמדות הבלימה" התמוטטו בזו אחר זו תחת לחץ משרד האוצר, בעלי העסקים הגדולים והציבור חסר אורך הרוח. חודש מאי הופך שוב לחודש של כניעה. אעל-פי שהמשק עדיין אינו מוכן לחזרה מלאה לפעילות, האישורים לנורמליזציה זורמים בשפע ורחש של "אנחות הקלה מסויגות" מרחף בחלל האויר. מה שחסר בחגיגה המוזרה הזו, הוא: א. מאמץ גדול מאוד לממש את הבטחות הממשלה לסיוע כלכלי אמיתי, מעשי, מזורז לציבור העובדים לסוגיו. ב. ניצול החזרה לפעילות לראורגניזציה מינהלית וארגונית בכל ערוצי המשק - סגירת פעילויות ומפעלים בלתי נחוצים, מציאת פתרונות לעובדים הנפלטים מהם וחיזוק הפעילות המשקית הרצויה והכדאית. ג. ביצוע פתיחת המשק לפעילות בשילוב עם בקרה ואכיפה קפדניות של הוראות הבטיחות.

אחת הסיבות המרכזיות להצלחת המהלכים בשלב הבלימה הייתה אי-הרתעות מצעדים בלתי-פופולריים בדמות: הגבלות תנועה, סגרים עד כדי עוצר ואכיפה מוגברת בדמות נוכחות כוחות משטרה, צבא ופיקוח בשטח, והטלת עונשים משמעותיים על מפרי הצווים.³

המציאות המסתמנת בימים האחרונים מתוך התיאורים המצולמים והמדבררים באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות, היא של התפרקות מהירה מעול האחריות הקולקטיבית לתוצאות אפשריות של חזרת מגיפת הקורונה, או של הופעת גרסה אלימה יותר שלה, בהפתעה. שאננות מאופיינת בנוחות מעשייה ומחשבה, רשלנות באבחון התפתחויות שליליות מבעוד מועד בגלל מחסור בבדיקות, הרפיית המשמעת וחולשה באכיפת התקנות ע"י הממשלה, עדיין מסוכנות. התפרצות משבר חדש עלולה לקרות הרבה לפני שהמשק יגלה סימנים מוקדמים ומובהקים של שיפור ושיקום. על כן, התרת הרסן עלולה להסתיים במשבר חמור פי כמה מזה שחווינו עד כה.