ב-14 מאי 2000, לפני 20 שנה בדיוק, המליץ אלוף פיקוד צפון,
גבי אשכנזי לרמטכ"ל, לצאת מיד מלבנון על-פי תוכנית היציאה שאושרה לפיקוד. הרמטכ"ל, מופז, הצטרף להמלצה, אך ראש הממשלה ושר הביטחון, ברק, מתוך שיקול מדיני, דחה את ההמלצה. בלילה שבין 23-24 מאי בוצעה היציאה. בא הסוף למעורבות הצבאית הישירה שלנו בלבנון. עניינו של מאמר זה הוא ההחלטות שהתקבלו בנושא היציאה. המאמר הבא יעסוק ביחסי הצבא עם ברק.
אקדים ואומר את דעתי: היציאה מלבנון הייתה הישגו הגדול של ברק, שבשום פנים ואופן לא "ברח" מלבנון, ולעומת זאת הליכתו ל"קמפ-דיוויד", ביולי אותה שנה, הייתה הכישלון הגדול שלו.
ההחלטה, הייתה במקורה פוליטית ערב הבחירות בקיץ 1999, והושפעה מהלכי הרוח בציבור כפי שברק קלט אותם. אבל, הייתה זאת גם פרי הערכה אישית אסטרטגית של ברק, שעיקרה: צה"ל מקיז לשווא את דמו בלבנון, וזה בדיוק האינטרס של סוריה וחיזבאללה; ניתן להגן על ישובי הצפון בדרך אחרת, בלי לשהות בתוך לבנון. היה ברור לו שיש לצאת מלבנון בפעם אחת, בהחלטה אחת מחייבת, תוך כדי קביעת מועד מוגדר.
התפיסה הייתה שהיציאה תהיה שקטה ונוחה כחלק מהסכם שלום עם סוריה, שיביא באורח טבעי להסכם שלום עם לבנון, ויציאה מלבנון תהיה על כן חלק מההסכם שיחייב את חיזבאללה להיות "ילד טוב". המציאות האכזרית הייתה שלא נחתם שום הסכם שלום עם סוריה, והיה ברור שתהיה יציאה ללא שום הסכם עם לבנון. ויש הבדל תהומי בין יציאה בהסכם לבין יציאה ללא הסכם, ללא שלום. זה מצב אחר לגמרי המחייב תוכנית יציאה אחרת של צה"ל והיערכות אחרת בקו הגבול.
מסע מדיני נמרץ
השאלה הייתה: איך נצא מבחינה מדינית? להיכן נצא בדיוק? וכאן נפלה החלטה נוספת שהייתה כולה פרי רעיונו של אורי לובראני, מתאם פעולות הממשלה בלבנון, ואומצה בהתלהבות על-ידי ברק. הרעיון היה זה: אם אנחנו יוצאים בלי הסכם עם סוריה ולבנון, אז בואו ונעשה "הסכם" עם הקהילה הבינלאומית, עם האו"ם, ונקבל את הלגיטימיות שלהם ליציאה מלבנון. איך? נבוא ונגיד שאנחנו יוצאים מלבנון על-פי החלטה של מועצת הביטחון מספר 425 שהתקבלה ב-1978 לאחר כיבוש דרום לבנון על-ידי צה"ל במבצע "ליטאני".
החלטה זאת קבעה בין השאר שעל צה"ל לעזוב את לבנון כולה, וכי יש לכבד את הריבונות והשלמות של מדינת לבנון. ברק ראה ביציאה על בסיס החלטה זאת משום יצירת חומה של לגיטימיות בינלאומית לעצם היציאה, ויותר מכך: לחיזבאללה לא תהיה לגיטימיות לתקוף את ישראל (מה שהייתה לו כשצה"ל היה בתוך שטחה הריבוני של לבנון), ואם בכל זאת יתקוף, אזי לישראל תהיה לגיטימיות להגיב בחוזקה ולאורך זמן. נפתח מסע מדיני נמרץ על-מנת לשכנע את ארה"ב, מזכ"ל האו"ם, צרפת ואחרים להסכים להסדר כזה של יציאה מלבנון.
ב-17 אפריל העביר שר החוץ
דוד לוי, איגרת רשמית למזכ"ל האו"ם ולפיה ישראל תסיג את כל כוחותיה מלבנון עד 9 יולי 2000, בהתאמה מלאה להחלטת מועצת הביטחון 425. המועצה הסכימה לכך והסמיכה את המזכ"ל לדאוג שישראל אכן תממש את החלטה 425 ותיסוג. כאן התעוררו שתי בעיות יסוד שחייבו החלטות: מה יהיה הקו שאליו ייסוג צה"ל ויערך אחריו, ומה יהיה עתיד צד"ל (שעל-פי לשון החלטה 425 יש מקום בדרום לבנון רק לצבא לבנון).
ברק החליט לגבי קו הנסיגה ("עד הסנטימטר האחרון") ולא החליט דבר לגבי צד"ל, ובכך פתח את השער לטרגדיה הגדולה של הפקרת צד"ל. איך קבל ברק את ההחלטה האחרונה על המועד ליציאה בליל 23-24 מאי? על כך במאמר הבא על יחסיו עם הצבא ותרבות הניהול שלו.
