בבוקרו של יום אביב בשנת 1955 דיווחה אוניברסיטת מישיגן לתקשורת על הצלחתו של חיסון נגד שיתוק ילדים (פוליו): החיסון הוכח כיעיל ובטוח. כאשר נפוצה הידיעה, פעמוני כנסיות צלצלו ואנשים יצאו לרחוב בתרועות גיל. למי שמבקש להשוות את המאמץ למציאת חיסון לקורונה אל החיסון נגד פוליו, מציע ניו-יורק טיימס להיות זהיר.

החיסון היעיל הראשון לשיתוק הילדים בא אחרי עשרות שנים של מחקר וניסויים. ברגע בו הסתיימו הניסויים, הוא אושר במהירות שיא. לאחר מכן היו בעיות בייצור שסיכנו חיי אדם. לאחר מכן היו בעיות בהפצה. התעוררו מאבקים פוליטיים. חלפו מספר שנים עד שמספיק אמריקנים חוסנו כדי להביא לצניחה בשיעורי ההידבקות, אך בקהילות עניות היא המשיכה להשתולל עשר שנים נוספות.

מגיפת שיתוק הילדים הראשונה בארה"ב פרצה בשנת 1894 במדינת ורמונט; 18 מתו ו-54 נותרו משותקים לצמיתות. בעשורים הבאים, התפרצויות במזג אוויר חם הפכו לשגרתיות. 6,000 איש מתו בניו-יורק בשנת 1916. היא פגעה בעיקר בילדים, יכלה להרוג 25% מהנדבקים ודנה אלפים לשיתוק ולעיתים לחיים בתוך ריאות ברזל. המדענים ידעו שאת המחלה גורם נגיף, אך לא ידעו כיצד הוא מופץ. הדרך הבטוחה היחידה הייתה לא להידבק, וערים סגרו בתי קולנוע, בריכות שחייה, פארקים ומחנות קיץ. ההורים השאירו את ילדיהם בבית. מי שיכול היה להרשות זאת לעצמו, ברח מארה"ב.

מבין שלושת החיסונים שפותחו בשנות ה-30, שניים היו בלתי יעילים ואחד היה קטלני. באפריל 1954 נכנס החיסון שפותח במעבדתו של יונה סאלק, באוניברסיטת פיטסבורג, לניסוי קליני נרחב. באותו יום ב-1955 פורסם, כי החיסון (על בסיס נגיף מומת) בטוח וכי הוא בעל יעילות של 90%-80% במניעת שיתוק הילדים. הממשל הפדרלי העניק לחיסון את הרישיון בתוך שעות. המפעלים נכנסו מיד לפעולה. קרן צדקה הבטיחה לקנות חיסונים ב-9 מיליון דולר ולספק אותם לתלמידי כיתות א' וב'.

אבל אחרי חודש הכל נעצר, כאשר התגלו שישה מקרי פוליו בקרב מי שקיבלו חיסון שיוצר במעבדות קאטר בקליפורניה. הייצור הופסק עד שכל המפעלים יעמדו בתקני בטיחות חדשים. בדיקה העלתה, שאנשי קאטר לא הרגו לחלוטין את הנגיף בחלק מפסי הייצור; החיסון הפגום עתיד לגרום ל-200 חולים ול-11 מתים.

הייצור התחדש, אך גם הבעיות. בשל מחסור בחיסון, נפוצו שמועות על קיומו של שוק שחור ועל רופאים הגובים מחירים מופקעים. מפעל אחד תכנן לחסן תחילה את ילדי עובדיו, והבטיח עדיפות גם לילדיהם ונכדיהם של בעלי מניותיו.
המדינות ביקשו מן הממשל הפדרלי להבטיח חלוקה הוגנת. הסנאט העביר חוק המבטיח חיסון חינם לכל הילדים; בית הנבחרים הבטיח מימון פדרלי רק לנזקקים. רק באוגוסט 1955 יכול היה הנשיא דווייט אייזנהאואר לחתום על החוק, אשר העביר את ההכרעה לידי המדינות.

מספר מקרי הפוליו ירד בצורה חדה בשנים הבאות, אך ב-1958 – מזכיר הטיימס – הוא זינק בקרב מי שלא חוסנו, במיוחד בשכונות עניות. שלוש שנים מאוחר יותר אישר הממשל חיסון לפה, אותו פיתחו מעבדותיו של אלברט סייבין בסינסינטי, על בסיס של נגיף מוחלש. בסוף אותה שנה היה מספר מקרי הפוליו בארה"ב נמוך ב-90% מאשר ב-1955. המקרה האחרון תועד ב-1979, וכיום המחלה קיימת בשלוש ארצות בלבד. המאבק נמשך 100 שנה.

יש הבדלים ניכרים בין שיתוק הילדים לבין הקורונה, מדגיש הטיימס. היכולת העולמית של מחקר וייצור גדולה כיום בהרבה מאשר ב-1955. הליכי האישור של התרופות והחיסונים השתפרו מאוד. כמה חודשים לאחר פרוץ הקורונה, יש יותר חיסונים בפיתוח מאשר בכל תולדות המאבק בשיתוק הילדים. לצד זאת יש לשים לב לכך שנוהלי בטיחות שפותחו במשך עשרות שנים נדחקים הצידה, ושחלק מן החיסונים נמצאים בשלב התחלתי כמו זה של סאלק. גם האתגר המרכזי לא השתנה: לפתח חיסון בטוח ויעיל, ולהפיץ אותו בצורה שוויונית.