המלחמה על הארץ

(דברים כו): א וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:

בשונה מעצם הבעלות, המציאות שלנו בארץ אינה מובנת מאליה; להיפך, זוהי מציאות מותנית. בפרשתנו יש הבטחה שאומנם נבוא אל הארץ אך מפורטות בה גם ההתניות הרבות שיאפשרו את אחיזתנו בארץ.

ננסה לברר אילו הן מצוות היסוד המאפשרות את אחיזתנו בארץ:

(בעל הטורים): "כתיב לעיל מיניה (כה, יט) 'תמחה את זכר עמלק' וסמיך ליה 'והיה כי תבוא אל הארץ'; ( סמיכות הפרשיות מלמדת) שנצטוו למחות זֵכֶר עמלק מיד בכניסתן לארץ, ועל זה (כי עמלק) רצה לעכב ביאתן (לארץ)... כלומר, מצווה ראשונה: מחיית עמלק. כי הטיפוס הזה מהווה גורם מפריע פעיל ביותר לעצם קימנו כעם בכלל ולאחיזתנו בארץ בפרט: "... שהוא הגיד למלך מצרים כי ברח העם וכן הגיד ללבן כי ברח יעקב...". והוא ממשיך לערער על תקפות אחיזתנו בארץ; הוא הרי קרוב משפחה אז "מותר" לו.

איך מתגברים על עמלק? מהו המרשם שמציעה לנו פרשתנו להכרעת המערער הראשי (ואולי הבלעדי) על אחיזתנו בארץ?

ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: ג וּבָאתָ אֶל- הַכּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי-בָאתִי אֶל- הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: ד וְלָקַח הַכּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ: ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: ו וַיָּרֵעוּ אתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה: ז וַנִּצְעַק אֶל- ה' אֱלֹקֵי אֲבתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קלֵנוּ וַיַּרְא אֶת- עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ: ח וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרעַ נְטוּיָה וּבְמרָא גָּדל וּבְאתוֹת וּבְמפְתִים: ט וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: י וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ: יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

(אור החיים): ונראה שכוונת הכתוב היא שיצוה ה' ד' מצוות: אחד שידע בלבו כי לא בכוחו ולא בעוצם גבורתו בא לרשת הארץ אלא מתת ה'; והוא אומרו 'אשר ה' אלקיך נותן לך', ודקדק לומר 'ה' אלקיך' להעיר שעל מנת שיקבל אלקותו עליו הוא נותן. ב' להוריש הארץ מיושביה הגם שיש לו דבר המספיק לו בארץ אף על פי כן יגרש אויבי ה' מארצו, והוא אומרו 'וירשתה'. שלישית ישיבת הארץ שהיא מצוה בפני עצמה כמו שמצינו כמה הפליגו רבותינו ז"ל (כתובות קי"א.) במצות ישיבת הארץ. רביעית הבאת הבכורים כאומרו 'ולקחת' וגומר: מה הקשר בין מצוות אלו לבין אחיזתנו בארץ?

(כלי יקר): לפי שאחר ישיבה (בארץ) וירושה, ישמן ישראל ויבעט וישאלו להם עניני שררות ככל הגוים, כך בפר' ביכורים היתה הכוונה להכניע רום לבבם... זהו שכתוב 'והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה'. כי באמת, לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ; כי 'בית והון נחלת אבות' (משלי יט) אבל מה' הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו; ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה. שתחזיק בה כיורש, כאילו היא ירושה לך מאבותיך (וזה מוביל להתרחקות מה' נותן הארץ; באה מצווה זו להזכיר כי אנחנו רק אורחים בעולמו של הבורא יתברך). וכן פירש הרמב"ם שעיקר טעם מצוה זו ההכנעה וההשתעבדות אל ה' ית'.

ממשיך הכלי יקר ומסביר כי בעצם הבאת הביכורים יש אמירה מפורשת של המביא כי 'לא אני בעל הבית על הארץ וגם לא על הפרות'; ופעולה זו אמורה להחזיר את האדם לממדיו הטבעיים- אנושיים ולבטל את יומרותיו לשלוט ולנהל תהליכים היסטוריים כרצונו. ומתוך מודעות כזאת שומרים על הארץ ומשתרשים בה כי זהו רצון ה' בלא לערב שיקולי כדאיות פוליטיים/מדיניים/מוסרניים/..

איך כל זה קשור לעמלק?

כל מצוות התורה, כולל מחיית עמלק, הן מצוות נצחיות במימד הרוחני שלהן. מי שמחפש יישום מצוות על פי הפשט בלבד - צפוי לכשלונות חוזרים ונשנים כי במציאות של אלפי השנים הארונות נותרו לנו רק מעט מצוות לקיים בגשמיות, על פי פשט הכתובים.

אז מה זה עמלק ברוחניות? זהו הסבר מהבעש"ט, מייסד תורת החסידות: עמלק = ספק.

ע+מ+ל+ק = 70+40+30+100 = 240 = 60+80+100 = ס+פ+ק. מה רע בספק??? היה אפילו מי שכתב בשבח הספק ובגנות הוודאות. לא נוכל להקיף את כל הנושא במסגרת מאמר זה אבל נתייחס אליו בהקשר של פרשת השבוע ויציבות אחיזתנו בארץ:

ספק אם אנחנו כאן כי כך כתוב בתורה שה' הבטיח, או מסיבה אחרת.

ספק אם הארץ הזאת כולה שלי או אם יש לאחרים חלק בה. ואפילו אם כולה שלנו,

ספק אם אנחנו צריכים את כולה או שמא אפשר להסתפק בחלק ממנה.

ספק אם אנחנו צודקים בכלל...

לעמלק עצמו אין שום ספקות; הוא כופר בייחודו של עם ישראל וזה מוחלט אצלו. אבל הוא יודע בוודאות כי בגישה ישירה של הכחשת הייחוד היהודי זה לא ילך לו, על כן הוא מטיל ספקות. זה מתחיל בשאלות על אמיתות התנ"ך, רק מבחינה מדעית... אבל אם התנ"ך אינו אמת - המסר התנכי על ייחוד עם ישראל אינו קיים; ואם מסר זה הוא דמיוני - אין בכלל עם ישראל במשמעות שהייתה פעם, אם הייתה. ואם אין עם ישראל - אין גם ארץ ישראל; יש 'מדינת ישראל' במקרה הטוב (?) או פלשתינה במקרה הפחות טוב.

פרשת השבוע מציעה לנו את הדרך הישרה כיצד למחות את אותו עמלק רוחני לקיום הצו שבסוף הפרשה הקודמת: אותן ארבע מצוות שמונה ה'אור החיים' בשני הפסוקים הראשונים:

א. לזכור כי ה' נתן לנו את הארץ וזה אפשרי רק לאחר שמקבלים אותו על עצמנו לאלוקים; כלומר מודים ומכריזים: ה' הוא האלוקים.

ב. לגרום לכך שלא יישארו בארץ תושבים זרים שאינם מקבלים על עצמם כללי יסוד של התנהגות אנושית (שבע מצוות בני נח).

ג. ליישב את הארץ, להקים הרבה התנחלויות.

ד. להביא ביכורים. מצווה זו מלמדת את האדם להיות עניו ולא לייחס את הצלחותיו הכלכליות לתבונתו אלא לזכור כי ה' 'הוא הנותן לך כח לעשות חייל'.

ורק מתוך זכרון זה זוכים לעשות חייל באמת ולאורך זמן עד כדי נצחיות כפשוטה. שהרי התבונה האנושית עלולה לתעתע; כולנו רואים ותוהים על התופעה של שינוי דעות ודרכי התנהגות מן הקצה אל הקצה בלי לתת אפילו הסבר קלוש לשינוי שהתחולל. הדבר יכול להיות מוסבר בספקות המכרסמים: כאשר עמלק מעורר ספק בעצם הקיום היהודי, וביחוד בארץ ישראל, מנסים להבטיח קיום זה בדרך של השגת הסכמה מאלה המערערים על הקיום, מעמלק בעצמו... אבל אם מוחים את עמלק הפנימי, מתגברים על הספקות בדרך שהוצעה לעיל, בוטחים בה' ש-"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" והוא הרועה הנאמן אשר שומר על הכבשה בין שבעים הזאבים וימשיך לשמור לנצח.

ושתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה.


_____________
נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'