פרשת השבוע שלנו פותחת לנו צוהר בקריאה להביט מבעד לצוהר קטן מה קורא בחייה של חברה, כשההתלהמות חסרת המעצורים ורווית השנאה לדעותיו של האחר גואה ונותנת את הטון. חובה עלינו לתת את הדעת מה עלול לקרות לנו, כשאנחנו מתירים להשתוללות חסרת הרסן לנווט מהלכים בחיי היום-יום.
מתוך קטע בתלמוד בבא מציעא נ"ט ע"ב אנחנו מתוודעים למצב קשה ומדאיג, בו הרוב אינו יכול לסבול את דעתו של המיעוט. אפילו לא בת קול משמיים לא סייעה לרבי אליעזר, בהיותו מוחרם ומנודה בדעת מיעוט. אנחנו מתוודעים בקטע בבא מציעא לטרגדיה, הנובעת מאי יכולתו של הרוב לסבול את דעתו של המיעוט, כשמחרימים את רבי אליעזר ומנדים אותו. רש" מפרש את הנאמר בקטע כנידוי והרמב"ן קובע שמדובר בחרם על רבי אליעזר שלא ויתר על דעותיו.
בפרשה שלנו אנו עדים, שדעת הרוב עלולה להביא לכלל יישום של תגובות אלימות מסוכנות - "וַיֹאמְרוּ: כָּל-הָעֵדָה לִרְגֹּם אוֹתָם בַּאֲבָנִים"(במדבר י"ד 10). יש כאן מתן רשות לרגום באבנים בעלי דעה, שאינה מקובלת על חלקים גדולים בעם. יש פה ביטוי לאי לגיטימיות של דעה מסוימת. ההמשך הוא כבר לא במישור עיוני ובחילופי דעות, ההמשך הוא באיומים באלימות, המתבטאת ברגימת אבנים.
כשאנחנו קוראים בפרשה את המידע "וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעֵדָה". הרי זו לא אמירה של שיחה, זו לא אמירה פרי מחשבה ודו שיח עם דעות והקשבה עניינית לנימוקים של כל בני השיח. זה רק פרץ של התלהמות, שהמשכו צעקני, בוטה, גס רוח ומסוכן לקיומה של חברה ולעתידה - "וַיֹּאמְרוּ .. לִרְגוֹם אוֹתָם בַּאֲבָנִים". לא אמרו ולא דיברו במילים, אלא אמרו ודיברו באבנים.
גם אם אינני מצדד בתגובות המתלוננים - התגובה לאמירה - "לִרְגּוֹם אוֹתָם בַּאֲבָנִים" - לרגום את הממאן לקבל דעה זו או אחרת, יש בתופעה זו סכנה רבה לקיומה של החברה כחברת בני אנוש. בפרשה שלנו היינו עדים לתופעה מסוכנת ובהבלחת אור. הקב"ה מופיע רגע לפני ביצוע פעולת ההרג - הפעולה האכזרית של רגימה באבנים - ועדין לא ברור את מי ביקשו לרגום. האם מבקשים לרגום את משה ואהרון, את יהושע וכלב?. רש"י קובע שמדובר רק בכוונה להרוג את כלב בן יפונה.
קשה לי מאוד בעת קריאת הפרשה, שעמי - עם ישראל - חווה חוויה קשה של קרע רעיוני קשה מנשוא, שעלה על פסי איום פיזי ובמימוש דפוסי פעולה של אלימות קשה. קשה לי לחיות את חווית הוויכוח, שעלה על פסי האיום ברגימת אבנים. נותר לי רק לשאוב עידוד מההתפכחות, שבאה בעקבות הישות האלוקית, שכולה "אֶרֶך אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד (במדבר י"ד 18) ובאמירתו: "סָלַחְתִּי" (שם, 20).
אני כואב את כאבה של העדה, הנותנת קולה בבכי "וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְּלָה הַהוּא" (במדבר י"ד 1). אני מבין לרוחם לנוכח האכזבה והחשש שהם עלולים להגיע לארץ בה "נָשֵׁינוּ וְטַפֵּינוּ יִהְיוּ לְבַז (שם, 3) - אך מצער אותי, שפקדה את העם הזה אווירה בה בוטאו המילים "וַיּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם בָּאֲבָנִים" (שם, 10)
אני חושש, שכיום אנחנו נמצאים בפתחה של תקופה, בה אנחנו עלולים להמיר את שפת המילים היפות בשפה הקשה של האבנים. אני חושש, שהפועל לִרְגּוֹם יחדש את עלומיו, ויצא מתחום פרשת השבוע לחיי השבוע והשבועות הקרבים.
