מערכות הביטחון בנויות כהיררכיות קיצוניות. מאפיינות אותן סמכות נוקשה, משמעת ברזל ודבקות בטקסים. כמו בדת, הטקסים מיועדים לחזק את האמונה במערכת. אין בהן תקשורת מילולית פתוחה בתנאי שוויון. ראשי מערכות הביטחון כמעט שאינם חשופים לבקרה ולביקורת וממלאי התפקידים הבכירים מוגנים בהן מאוד. על מערכות הביטחון לא הייתה ביקורת מלמטה, עד השנים האחרונות של התפתחות הרשתות החברתיות. היום הביקורת היא בעיקרה רכילותית ולפיכך עוקצת אך לא משפרת. תרבות היחסים במערכות הביטחון היא ניגודה של התרבות הדמוקרטית.

התרבות הבלתי דמוקרטית של מערכות הביטחון משפיעה על כל המערכות האחרות במדינה, שכן בכירי מערכות הביטחון הם חברי האליטות במדינותיהם ומן האליטה הביטחונית הם עוברים לאליטה הפוליטית, החברתית והעִסקית כבעלי כוח רצויים. שני מפקדים בכירים בצה"ל, אריק שרון ואהוד ברק, היו ראשי-ממשלה ורמטכ"ל שלישי, בני גנץ, אמור למלא את התפקיד בעוד כשנה וחצי. גם מנחם בגין ויצחק שמיר צמחו לפני הקמת המדינה וזכו לתהילה במערכות ביטחון – האצ"ל ולח"י.

בממשלת ישראל הנוכחית שרי הביטחון והחוץ, בני גנץ וגבי אשכנזי, היו רמטכ"לים, ושר החינוך יואב גלנט היה רמטכ"ל. למערכת החינוך יש השפעה רבה על דמות המדינה והחברה בדור הבא ומי שמנהל אותה הוא אדם בעל תפיסה צבאית. אותם ראשי-ממשלה ושרים פועלים בניהול המדינה על-פי המטען הבלתי אינטלקטואלי שרכשו בשנות עיצוב אישיותם במערכות הביטחון. אותם דברים אמורים על הגנרל שארל דה-גול שהיה נשיא צרפת, והגנרל דווייט אייזנהאואר שהיה נשיא ארה"ב, הגנרל עבּד אל-פתאח א-סיסי – נשיא מצרים היום, ועוד רבים אחרים.

מכאן שמערכות הביטחון הפוגעות באחד התנאים ההכרחיים לקיומה ולהתפתחותה של האינטליגנציה האנושית, הן גם פחות אינטליגנטיות מרוב המערכות האחרות וגם משפיעות על המדינה וכל אשר בה יותר מהן. לכן מערכות הביטחון הן גורם מרכזי בתהליכי הרס פנימיים בכל מדינה.

רוב הפעולות של מערכות הביטחון הן בלתי אינטליגנטיות בתקופות רגיעה, באימונים, בהכנות למלחמה, בתקופות חירום ובימי מלחמה. ניתן ללמוד זאת גם מן האופן שבו צה"ל הגיע למלחמת יום הכיפורים והתנהל בה לפני ארבעים ושבע שנים, וגם מהפרסומים הביקורתיים מאוד של האלוף בדימוס יצחק בּריק, בעל עיטור עוז במלחמת יום הכיפורים, שפיקד על המכללות הצבאיות וכיהן מעל עשור שנים כנציב קבילות החיילים. לבּריק יש ידע ממקור ראשון גם על ההכשרה הלקויה של שרשרת הקצונה בצה"ל וגם על התִפקוד הלקוי של יחידות השדה.

התוצאות של רבות מפעולות מערכות הביטחון שונות מאוד מהיעד של מערכות אלה – חיזוק שׂרידותה של המדינה¹ ונִטרוּל אויביה – ולעתים הן מנוגדות ליעד זה, כמו השהות הארוכה של שמונה-עשרה שנים בלבנון, שנועדה לכאורה להבטיח את שלום הגליל וטיפחה את צמיחת ארגון החיזבאללה שמאיים על כל מדינת ישראל.

דוד בן-גוריון וחבריו הסוציאליסטים, אנשי העלייה השנייה והשלישית, הבינו עד כמה מסוכנת מערכת צבאית לאידאלים החברתיים שלהם ולכן, בניגוד לתפיסתו של זאב ז'בוטינסקי, נמנעו מלפתח מערכת ביטחון מקצועית והסתפקו במיליציית ארגון ה"הגנה" ובחטיבה המגויסת שלו, הפלמ"ח, שמפקדיה למדו להוביל מחלקה לקרב ומקסימום פלוגה. כדי שהפלמ"ח לא יהפוך לצבא מקצועי ומסוכן חברתית הם מיקמו את בסיסיו בקיבוצים והעבירו את לוחמיו שטיפת-מוח אידאולוגית. התוצאה: הגענו למלחמת העצמאות בלא צבא באיכות גבוהה ושילמנו מחיר כבד מאוד: 6000 הרוגים שנועדו להיות העילית של החברה הישראלית בעתיד. במקרה זה גבר האינטרס של המנהיגים על האינטרס של המפקדים והוא "הצליח", משום שבן-גוריון וחבריו לא חזו את תוצאותיו ההרסניות. שטיפת המוח האידאולוגית שעברו המפקדים שהקימו את צה"ל, הפכה להיות נכס צאן ברזל ולא נעלמה כליל גם אחרי שבעים ושתיים שנים.

החוקר הצבאי הבריטי מייג'ור גנרל ג'ון פרדריק פוּלר (Fuller) היה, לפי עדותו של הוגה הדעות הצבאי הבריטי בזיל לידל-הארט, בעל גישה מתקדמת וכושר ראִיית עתיד יותר מכל ההוגים הצבאיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. בשנים 1898-1897 היה פולר צוער במכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט. מפקד המכללה היה אז גנרל שסיים ארבעים שנות שירות, ושתפיסתו הצבאית התאימה למלחמת קרים חמישים שנה לפני כן. ֹבשיעורים המשעממים החליפו פולר וחבריו ביניהם, לפי עדותו, ניבולי-פה והשחיתו באולרים את הרהיטים. "המדריך שלנו, קצין אירי, לא היה מסוגל לנהל שיחה", העיד פולר. אחרי שסיים את האקדמיה לקצינים נשלח פולר ב-1899 לדרום-אפריקה, למלחמה נגד הבּוֹרים,³

כסֶגֶן-מִשנה בגדוד חי"ר. הוא לא ידע מי האויב, לשם מה עליו להילחם בו ומה עליו לעשות. עמיתיו ופקודיו לא ידעו יותר ממנו. במכתביו לאביו ציין פולר כמה מסקנות שהסיק ממראה עיניו: אין לבריטניה סיבה לנהל את המלחמה הבלתי אפשרית הזאת; תשעים ותשעה מכל מאה קצינים אינם יודעים עליה יותר ממה שיודע אדם על הירח ואינם רוצים לדעת; לפי רמתם המקצועית מתאימים רוב הקצינים הבריטים לצֵיד פַּסיונים⁴ ושועלים.

במכתב אחר כתוב שמפקדי הצבא הפרימיטיביים, הם פראים שסיגלו לעצמם גינונים צבאיים; הם ממשיכי מורשת הציד הפּרֶה-היסטורי: יותר מכול הם מעריכים את אומץ-הלב ואת חוכמת-הבהמות, ושרצוי להחדיר כמה עקרונות מדעיים וגישה אינטלקטואלית לניהול הצבא והמלחמה.⁵ בשנות החמישים של המאה העשרים כתב פולר שהַפְּרָסים הצבאיים הגבוהים ביותר ניתנים לא על אינטליגנציה צבאית אלא על אומץ-לב ושאנשי צבא מתנגדים בדרך-כלל לכלי-נשק חדשניים, המפחיתים את הצורך בגבורה אישית.

כל מלחמה היא אלימות מאורגנת של בני-אדם, שנועדה לאיים על שרידות של מערכת פוליטית או לבטל איום כזה. יש ניגודים בין מטרות של מערכת הביטחון כמוסד פוליטי (זרוע אלימה של המדינה) ובין מטרותיה כמוסד חברתי, ויש ניגודים בין האינטרסים של ראשי מדינה ובין האינטרסים של ראשי מערכת הביטחון. המטרה העיקרית של מערכת הביטחון כמו של כל מוסד חברתי היא שׂרידותה. כדי לקדם מטרה זאת היא עושה שימוש באויבים מדומים ואמיתיים, פנימיים וחיצוניים. שרידות המדינה היא בפועל מטרה מִשנית של מערכת ביטחון אף שהיא מוצהרת כמטרתה הראשונית.

יש ניגודים ולעִתים סתירות בין מטרות מלחמה שהן מטרת המדינה, או נכון יותר של מקבלי ההחלטות הפוליטיים, ובין מטרות הצבא שהן המטרות של המפקדים הבכירים, והמטרות של המפקדים המִבצעיים. במלחמת העצמאות, לדוגמה, בן-גוריון הִנחה את צה"ל לסלק את הצבא המצרי עד מעֵבר לגבול הבינלאומי בדרום. צה"ל לעומת זאת התקדם עשרות ק"מ בתוך סיני. כשמפקד חזית הדרום, יגאל אלון, קיבל פקודה לפַנות את צה"ל מסיני הוא התאמץ לבטל את הפקודה והיו מפקדים זוטרים שאף הציעו לא למלא את הפקודה. במלחמת ששת הימים הנחיית הדרג הפוליטי הייתה לתקוף את הצבא המצרי בסיני אך לא להגיע בשום אופן לתעלת סואץ. המפקדים המבצעיים הובילו את צה"ל עד התעלה וגרמו בכך למלחמת ההתשה שבה הותש צה"ל ונפגעו גם מדינת ישראל וגם מערכת הביטחון. במלחמת העולם השנייה היו ניגודי מטרות בין היטלר כראש המערכת הפוליטית לבין מפקדי הצבא הבכירים. ניגודים אלה הובילו לתבוסת גרמניה למרות שצבאה היה אז היעיל בעולם.
הניגודים בין מטרות ראשי המדינה למטרות ראשי הצבא הם אחד מגורמי ההרס הפנימיים בכל מדינה. רוב סוחרי ומתווכי הנשק הישראלים, לדוגמה, הם אנשי-צבא לשעבר ושירותיהם למערכת הביטחון ולעצמם מנוגדים לא פעם לאינטרס של מדינת ישראל, כמו בפרשת "איראנגייט"⁵ ובפרשת חברת "חוד החנית".⁶

____________________

בשבוע הבא: מהי אמת? רוב אנשי הצבא אינם מבינים מה מתרחש בשדות הקרב; קופים לומדים מן הניסיון טוב יותר מבני-אדם; מלחמת ששת הימים הוכרעה תוך שעה ורוב הישראלים אינם מבינים זאת; האם אפשרית הכרעה מן האוויר? - מלחמת המפרץ הראשונה; טעויותיהם של המומחים הישראלים: יהושפט הרכבי, בני מיכלסון, מרטין ואן קרפלד, מאיר פעיל ואביגדור בן-גל (יאנוש).

1. בגלל מיתוס הביטחון מאמינים רוב האנשים שמלחמות מחזקות את שרידות המדינה. לכן מיתוס הביטחון הוא אחד מאמצעי השרידות העיקריים של ראשי מדינות, מצביאים ועושי-דבריהם, ולכן הם מטפחים את המיתוס הזה ומשמרים אותו בקנאות.
2. מלחמת הבּורים השנייה (1899–1902) – עימות צבאי טוטאלי בקנה-מידה גדול בין האימפריה הבריטית על כל עוצמתה ומשאביה לבין הרפובליקות הבּוריות שתושביהן היו דרום-אפריקנים לבנים דוברי שפת אפריקאנס שהתפתחה מדיאלקט הולנדי. מוצאם בעיקר ממהגרים קַלְווִיניסטים מארצות צפון-מערב אירופה – הולנדים, גרמנים וצרפתים הוּגנוטים.
3. עופות החיים על הקרקע ובולטים בצבעיהם ובנוצותיהם הראוותניות.
4. Trythall, "Boney" Fuller: The Intellectual General (1977).
5. מעורבות של ישראלים באספקת נשק לאירן בניגוד לחוקי ארצות-הברית, במגמה לשחרר בני ערובה אמריקנים ולשפר את יחסי ארצות-הברית עם אירן, ומעורבותם באספקת נשק לאנשי ה"קונטרס" (ארגון מחתרתי) בניקרגואה.
6. פרשה שסיבכה את ישראל במלחמות בין ארגוני סמים ובין ממשלת קולומביה וממשלת ארצות-הברית.