צריך בדיקות אפדימולוגיות. צריך איכונים של מסלולי החולים. צריך מדידת חום בכניסה למקומות הומי אדם. צריך להקפיד על מסיכות וריחוק חברתי. זה ברור לכל ילד, ואני משער שזה ברור אפילו ל-34 הפוליטיקאים המאיישים את הממשלה המנופחת ביותר בתולדות המדינה. ומה נעשה מכל זה? כמעט כלום וקרוב לשום דבר.

לפי כל הסימנים, אין מערך לבדיקות. רק עכשיו הממשלה מעבירה את חוק איכוני השב"כ. מדי החום הם אפילו לא בדיחה. המסיכות והריחוק נאכפים בצורה חלקית ומקרית בלבד. התקהלויות נמשכות, בתי קפה ומסעדות מצפצפים על הכללים, אוטובוסים ותחנותיהם דחוסים. והשרים? הם מנפחים את משרדיהם הבלתי נחוצים. והממשלה? היא מטילה את האחריות על הציבור.

ברור שאנחנו אחראים. אפילו 34 שרים לא יכולים להקפיד במקומנו על הכללים הדרושים. כאשר מסבירים בצורה הגיונית ונותנים דוגמה אישית, גם הישראלי הברדקיסט מציית; תראו איך חגורות הבטיחות נכנסו אצלנו הרבה לפני רוב העולם. אבל כאשר אין שום הסבר, כאשר אין מדיניות הגיונית, כאשר הרושם הברור מכיוון הממשלה הוא של זלזול גמור במצוקת הציבור, כאשר המשרדים אינם נערכים – אין שום דרך להביא את הציבור להתנהג אחרת. החולים והמתים הבאים הם קודם כל על ידיה של הממשלה הרשלנית והבטלנית הזאת.

חשוב ביותר להמשיך את הפעילות הכלכלית. בלעדיה אולי נהיה בריאים – אבל בקבר, כי המדינה תקרוס. האפשרות היחידה להקטין את הפעילות במשק כדי להקטין את ממדי הקורונה, היא שהמדינה תתן לאנשים את הכסף כדי להמשיך לחיות. בלי זה, הם ייצאו לעבוד – פשוט כדי לשרוד. את זה הבינו היטב ממשל טראמפ והקונגרס, שהעבירו במהירות חוק שהעניק 600 דולר לכל משלם מיסים. דונלד טראמפ רוצה כעת לשלוח עוד סיבוב של תמיכות כאלו, ובצדק.

ואצלנו? טמטום על גבי טמטום. מי שרק השתחרר מצה"ל והחל לעבוד, אינו זכאי לחל"ת על חשבון הביטוח הלאומי. מי שזה עתה פתח את העסק שלו, לא יקבל סיוע. מי שמחזורו קטן יחסית, גם הוא נשלח להסתדר בעצמו. וגם מי שזכאי לעזרה, מגלה שהיא מגיעה באיטיות, שהסכום מספיק בקושי לקיום בסיסי ושיהיה עליו להחזיר אותו מרווחים שלעולם לא יהיו לו.

אחזור ואומר: יש מהיכן לממן סיוע אמיתי. האינפלציה אפסית ואנחנו במיתון כבד, כך שאפשר להדפיס הרבה מאוד כסף. יש לבנק ישראל 142 מיליארד דולר בעתודות המט"ח, ואפשר בשקט להשתמש ב-10% מהן. הריבית בעולם אפסית, ואפשר לקבל הלוואות נוחות לעשרות שנים. זה לא קורה, כי פקידי האוצר ובנק ישראל מקובעים ומנותקים, והדרג המדיני אטום ופחדן.

ישראל כ"ץ מתכנן השקעות ענק בתשתית, פתיחת בורסה שנייה, פעולות להורדת מחירים ועוד כהנה וכהנה. אלו צעדים חשובים ומבורכים, אלא שעד אשר יאושרו וייושמו – אם בכלל, כי יש כאן הרבה פוליטיקה והמון ביורוקרטיה – עלול לקטון משמעותית מספרם של מי שיוכלו להסתייע בהם. המדיניות הזאת דומה למצב בו אדם יגיע לחדר מיון עם התקף לב, וייאמר לו שעליו להמתין שנה להשתלת לב שתפתור לגמרי את הבעיה. הפתרון האמיתי יהיה כמובן שונה לחלוטין: הוא ימות עד אז. זה בדיוק מה שעלול לקרות למשק.

עמיתי איציק וולף ואני עמדנו השבוע על הצורך להיערך ממש עכשיו ללימוד מרחוק בשנת הלימודים הבאה, הנפתחת בעוד חודשיים בלבד. קרוב לוודאי שהקורונה תמשיך להכות ויהיה צורך להגביל, אם לא לסגור, את בתי הספר. אחרי ששנת תש"ף ירדה לטמיון, שנת תשפ"א עלולה להיות גרועה עוד יותר. התוצאה תהיה חור אדיר בחינוך ובהשכלה, אשר את מחירו נשלם במשך עשרות שנים.

את החודשיים של החופש הגדול יש לנצל כדי להיערך ללימודים מרחוק: בתוכניות לימוד ובמכשירי קצה (מחשבים וטאבלטים). אבל משרד החינוך עוד לא הצליח להסדיר את בית הספר של החופש הגדול, וארגוני המורים עסוקים במלחמות פנימיות ובמאבקים שמטרתם להבטיח שחבריהם יעבדו כמה שפחות תמורת כמה שיותר. איש אינו דואג לילדים, איש אינו דואג להורים, איש אינו דואג למשק. כאן הרשלנות הפושעת זועקת לשמיים והמחיר שלה יהיה עצום.

במשרד המשפטים פועל מזה שלושה חודשים צוות שמטרתו לטפל בסיכולי חוזים בשל הקורונה. זהו השם הטכני לבעיות הממשיות הקיימות בכל תחומי החיים: כרטיסי טיסה שלא מומשו, גני ילדים שלא פעלו, אירועים שהתבטלו, דמי שכירות שלא שולמו, דירות שלא נמסרו, עסקות שלא יצאו לפועל. הבעיה היא עצומה והפתרון שלה חייב להיות מערכתי – אבל המשרד איננו ממהר לשום מקום. כל מה שראינו ממנו עד עכשיו הוא המלצות להורים, לגני הילדים ולאולמות האירועים להסתדר ביניהם, ולמשרד השיכון – להאריך בחודשיים את מועד מסירתן של דירות חדשות. זה אפילו לא פלסטר על שבר פתוח.

השאלה הבסיסית היא האם יש להגדיר את הקורונה כ"כוח עליון" המצדיק הימנעות מקיום חוזה. לכאורה, אם מגיפה עולמית חסרת תקדים איננה כוח עליון – אז מה כן? אבל הכרה גורפת שכזאת היא בעייתית משני היבטים. הראשון: יש להבחין בין שלבי המגיפה ובין מה שיכלו הצדדים לעסקה לדעת בכל נקודת זמן. השני: התוצאה היא בלתי הוגנת – כל הנטל יפול על מי שלא יכול היה לספק את המוצר או השירות, והתוצאה הכלכלית המשקית תהיה קשה.

אין פתרון קל, ודאי שלא פתרון שיענה על כל המקרים. אבל המחוקק חייב לתת לכל הפחות עקרונות יסוד ולהתוות את הדרך: למצוא דרכים בהם ניתן רק לדחות את החוזה במקום לבטלו, ולחלק את הנזק בין הצדדים אם אין אפשרות כזאת. החלופה היחידה לחקיקה היא רבבות מקרים שיציפו את בתי המשפט, יגררו הכרעות סותרות וימתינו להלכה של בית המשפט העליון בעוד כמה שנים. עד אז המשק כולו יהיה בחוסר ודאות, במיוחד לקראת הגל השני, והנזק הנקודתי לרבבות יהיה עצום ואולי בלתי הפיך.

מציאת הפתרון המשפטי היא משימה ראשונה במעלה כדי להמשיך את שגרת החיים, לכל הפחות בצורה חלקית. אנשים לא יקנו ולא ימכרו שום דבר מעבר למוצרי צריכה מיידיים, אם יחששו שיאבדו את כל כספם בשל המחלה. אבל לפקידים יש זמן, השר אבי ניסנקורן אינו לוחץ עליהם והרשלנות הפושעת מתרחבת גם לתחום זה.

1 ביולי או-טו-טו כאן, ואיש אינו יודע האם יהיה סיפוח ביהודה ושומרון, ואם כן – באיזה היקף. לא תהיה זו הפתעה גדולה, אם הדחיין הכרוני בנימין נתניהו ידחה גם כאן את ההכרעה. אבל השאלה שאיש אינו נותן עליה תשובה היא: האם זה באמת חיוני דווקא עכשיו?

נעזוב את הצד המדיני. הלוואי שאפשר היה לספח אתמול את כל יהודה ושומרון, ולהשיב שלשום את ריבונות ישראל בהר-הבית. זה לא מעשי, ומי שמטיף לכך הוא הוזה בהקיץ. אך כאמור, לא זו הנקודה שלי. סיפוח עכשיו עלול להנחית מהלומה קשה נוספת על המשק, שגם כך מתמודד עם אחת השנים הגרועות ביותר בתולדותיו – ועם עתיד של חוסר ודאות.

סיפוח עלול להצית את יהודה ושומרון, ובכך לחייב הקצאת משאבים משמעותית לכוחות הביטחון ולהרוג את התיירות שאולי תגיע לכאן מתישהו בחודשים הקרובים. הוא עלול להוביל להטלת עיצומים מצד האיחוד האירופי, השוק הגדול ביותר של הייצוא הישראלי, כאשר גם כך המיתון הכלל-עולמי מקשה מאוד על הסחר הבינלאומי. הוא עלול להביא לאובדן הזדמנויות עסקיות במדינות המפרץ הפרסי. בקיצור: המחיר הכלכלי שלו יהיה כבד – והוא יוטל על משק המצוי במצב קשה מאוד ממילא. מבחינה כלכלית גרידא, סיפוח עכשיו יהיה פשע.

ראיתי השבוע דעות מקצועיות שונות בנוגע לפטור הרטרואקטיבי ממיסים שביקש וקיבל בנימין נתניהו על הוצאותיו במעונו בקיסריה ועל השימוש ברכבו הצמוד. מה שלא ראיתי הוא אדם אחד, ולו מתומכיו הצייתנים ביותר, שיסביר מדוע נתניהו היה ממש חייב לסדר לעצמו דווקא עכשיו את הפטור הזה, שיכניס לכיסו קרוב למיליון שקל.

במישור המקצועי, דעתי נוטה לאלו הסבורים שמדובר בפטור בעייתי. כלל יסוד בדיני המס הוא, שכל הכנסה חייבת במס – בכסף ובשווה כסף. ההיגיון ברור: אם רק כסף יהיה חייב במס, המון משכורות ישולמו והמון עסקות יבוצעו בכל מיני סוגים של חליפין ובמתן הטבות אחרות. מעסיק יקנה לעובד אחד סלון, לשני יממן סופשבוע ולשלישי יכסה הוצאות של יום הולדת לבתו – והעובד ייהנה מהכנסות משמעותיות בלי לשלם מס.

המצב יותר מסובך כאשר מדובר בהכנסות מעורבות, והרכב הצמוד הוא הדוגמה הבולטת ביותר. כאן המיסוי איננו על מלוא ההטבה, אלא על החלק הפרטי מתוכה. ההנחה היא שעובד שמקבל רכב מהעבודה, משתמש בו גם לנסיעות פרטיות – ועל זה הוא חייב במס. בתי המשפט פסקו שוב ושוב, כי שווי השימוש הפרטי ברכב ייקבע על-פי טבלאות רשות המיסים ולא בכל מקרה בצורה פרטנית, משום שאחרת לא יהיה לדבר סוף.

בנוגע לארוחות הכללים קיצוניים עוד יותר. אפילו אם אדם נוסע ליום שלם אל מחוץ לעיר בענייני עבודה, ארוחותיו לא יוכרו כהוצאה – משום שגם בבית הוא היה אוכל. אז נכון שיש הפרש בין עלות האוכל במטבח הביתי או המשרדי לבין עלותה של ארוחה במסעדה, אבל גם כאן הפשטות מחייבת קו גורף, למרות שיש בו מימד משמעותי של חוסר הגינות. לפי הכללים הללו, נתניהו חייב במס על העמדת הרכב המשורין ועל מימון הארוחות וההוצאות האחרות במעון בקיסריה – כי מדובר בהחזרים שהם לכל הפחות פרטיים בחלקם.

אבל נניח בצד את ההיבט המקצועי. כמה אטימות וכמה חזירות צריך כדי לקבל מן המדינה מיליון שקל, כאשר הגרעון בדרך ל-10%, מספר המובטלים הוא מאות אלפים, מספר העסקים הקורסים הוא אלפים רבים והחוב הלאומי מאמיר במיליארדים? התשובה: בדיוק את מידת האטימות ומידת החזירות שהפגינו השבוע נתניהו וחבורת אומרי ההן שלו.