מרגע פרסום הידיעה הראשונה על אודות מעשה האלימות האכזרי שהתרחש בקטין חסר ישע, בביתו של הרב הראשי הספרדי לישראל – הרב שלמה עמאר, עקבתי בשימת-לב רבה אחר הפרשה, אשר עם הזמן קיבלה את שמה הבלתי רשמי: "פרשת בת-הרב".
בין היתר חיכיתי לדעת כיצד יתייחס בית המשפט למעשיה (או למחדליה), של "אשת-הרב", הגברת מזל עמאר, ומבחינה זו יובהר כי "בית המשפט" זה "המדינה" – המיישמת, (או האמורה ליישם) את שלטון החוק המושתת על עקרונות אחדים שביניהם: שוויון האזרחים בפני החוק.
כידוע, הגברת מזל עמאר, אשת הרב, ידעה על מעשי ההתעללות המתרחשים בבחור היהודי המאוהב בבתה, בחור דתי, תלמיד ישיבה, אשר לא "התאים" לדעתם של בני משפחת הנערה – להיות לה לבן זוג.
הפתרון "הנאור" היה לארגן לו "לינץ'" לא קטלני, (כלומר מין "מיני-לינץ'", או: "לינצ'ון" כזה שישאירו בחיים, אבל עם צלקות נפשיות וחברתיות).
האנשים שהיו למבצעי ה"לינצ'ון" הם בנו של הרב, בליוויים ובסיועם של שני אחים, אחמד ועבדאללה סוואלמה מקלנסוואה, בריונים, "שכירי-חרב". כלומר: קבוצת בריונים נגד אחד! (מעשה גבורה של ממש...)
להלן ציטוט מגזר-הדין לשם המחשת העולֶה מהפרשה לגבי תפקידה התמים של אשת הרב בפרשה: "אדגיש את זאת, מעשיהם והתנהגותם של כל הנאשמים, קטון כגדול, ראויים, לכל הפחות, לגנאי. על-פי חלקה וטיב האשמה שיוחסה לנאשמת 4 בכתב האישום המתוקן לגביה, קיבלתי את עמדת הצדדים ולא הרשעתיה בדין. צריך לחזור ולומר, מכוח הנסיבות שנוצרו ונגלו לעיניה, היה לה יסוד סביר לחשוב, כי זה מקרוב נלקח הצעיר הקטין, הוחזק בניגוד לרצונו ונגרם לו נזק בידי שלושת הנאשמים האחרים. היא לא עשתה דבר. די בזה, אף בלא הפועל היוצא של יסוד זה, משמע – חובת הדיווח, כדי להדאיג ולעורר תמיהה על התנהגותה. אי-הדיווח, כשלעצמו, מלבד היותו הפרה של החוק, הוא בעל משמעות חברתית שלילית, במיוחד בעיתות קשות, כאשר האלימות גואה ויש צורך לעשות את כל הניתן כדי למונעה, ולהוקיעה ולענוש את מבצעיה".
(דבריו של השופט: זכריה כספי, תיק פלילי 040142/05)
לאור הנזיפה החמורה הזו באשת הרב, ("... מעשיהם והתנהגותם של כל הנאשמים, קטון כגדול, ראויים, לכל הפחות, לגנאי"), ביקשתי לדעת הכיצד זה קורה שבית המשפט נוזף ללא הרשעה וללא ענישה?!
ומהי משמעותה של נזיפה זו?
בדקתי ומצאתי כי שני גזרי-דין והחלטה אחת ניתנו בעניין זה: (ככל שהצלחתי לאתר זאת באתר בית המשפט).
בהחלטה הראשונה שניתנה בתאריך 2.6.05 – בית המשפט מתייחס לכל ארבעת הנאשמים (בנו של הרב, אשת הרב ושני הבריונים הנוספים).
בגזר הדין שניתן בתאריך 13.12.05 – בית המשפט גוזר את עונשם של שני הערבים (הבריונים הנוספים). בגזר הדין האחרון שניתן בפרשה – נגזר עונשו של בנו של הרב, שלמה עמר.
להבהיר: בתחילה, אשת הרב – הואשמה, באמצע הדרך נעשתה מעין הסקת טיעון סמויה שכן כדברי פסק-הדין: " על-פי חלקה וטיב האשמה שיוחסה לנאשמת 4 בכתב האישום המתוקן לגביה, קיבלתי את עמדת הצדדים ולא הרשעתיה בדין", ובסוף, אשת הרב לא הורשעה, כלומר, לא נמצאה אשמה, כלומר "היא זכאית".
אולם, מכיוון שבית המשפט הבין על-פי הממצאים אותם בדק, כי למרות עסקת-הטיעון היא לא ממש "טלית שכולה תכלת" הוא מצא לנכון לנזוף בה...
נשאלת השאלה: אם אשת הרב זכאית ואינה נמצאת כמי שעברה עבירה... הכיצד נוזף בה בית המשפט?
ואם היא אשמה – כיצד מחפה עסקת-טיעון בין צדדים לדיון על אשמה, קל וחומר כאשר בית המשפט מזהה את האשמה ומתייחס אליה בפסק דינו?!
אין זה מתפקידו של בית המשפט לנזוף! בית המשפט יכול לזכות, בית המשפט יכול לחייב, בית המשפט יכול לגזור עונש מאסר, או קנס – אך בית המשפט אינו אמור לנזוף!
מספר שאלות קשות עולות מפרשה "חוקית" זו ובנוסף להן המלצות:
א. הכיצד זה אישה בתפקיד ציבורי כה חשוב, אישה הנמצאת גבוה מאוד בסולם הקשור לערכיה היהודיים של מדינת ישראל, ערכים עליהם מושתתת מגילת העצמאות... כיצד דווקא היא, המשמשת סמל, השראה, מודל לחיקוי, אישיות חינוכית-ערכית – הכיצד היא מכולם מסתבכת בפרשה מזעזעת של אלימות והתעללות כלפי קטין חסר ישע!?
ב. כיצד קורה שמדינה יהודית ודמוקרטית, מדינה נאורה ותרבותית, המצהירה על מלחמתה באלימות הגואה, מתייחסת בסלחנות ובביטול אל המעשים המיוחסים לאשת הרב? להזכיר, במקרה דנן נקבע בפסק-הדין "אי-דיווח" אשר מהווה הפרת חוק – ושלא נדבר על "עצימת עיניים".
ג. שמא נעשתה כאן העדפה?
ד. שמא אשת הרב נהנתה "מטובות הנאה" ומשיקולים זרים אשר קשורים למעמדה?
המלצות:
לא אחת אנו שומעים על אנשי ציבור שהסתבכו בפלילים. כשמדובר באלימות, באלימות מינית, בשחיתות, בשוחד, במרמה, בהפרת אמונים ועוד עבירות חמורות שכאלה – אני סבורה שדווקא עם אנשים אלה יש להחמיר בדין ולא להקל – כפי שקורה בפועל.
נימוקים להקלת העונש, כגון: תרומת אישים-נאשמים אלה לחברה/למדינה אינם צריכים לעמוד לזכותם. זהו הרי תפקידם בו הם בחרו, זו הדרך בה החליטו לנהל את חייהם – כאישי ציבור. ככאלה, הם נהנו ממנעמי השלטון, או מהמקורבות לצלחת במשך שנים, משכורתם הייתה בהתאם, ולכן אין לתת להם בנוסף לכל אלה גם את הפרס של הקלה בעונש.
נהפוך הוא: משרתם, או תפקידם הציבורי מחייב אותם לשמש דוגמא לשאר העם, ודורש מהם יותר ממה שנדרש מאחרים.
הכלל המוצב בפני השופטים בקובעם את פסק-דינם של "למען יראו וייראו", מזדמן להם ומתממש במיוחד כאשר כעבריין הוא איש ציבור אשר אליו מופנות עיני כל.
לפיכך, מתבקשת החמרה בדין במקרים בהם מסתבכים אנשי ציבור בפלילים, לכל הפחות – דין שווה לכולם, ולבטח לא הקלה בדין.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
