משפחת הצוללנים

שרידות בצוללת

"אין אורח המגיע בימי רביעי לפני הצהרים לקפה ולא שואל מי זו החבורה הרעשנית הזו". את הדברים אומר אביב עזריה מנהל המשמרת ב"ארקפה" ברעננה. ואכן הם רעשנים בקנה מידה יוצא דופן. אלו הם ותיקי יחידת הצוללות הנפגשים אחת לשבוע להעלאת זיכרונות מהעבר הרחוק ולהמשך הידוק הקשר שלא נפרם במשך השנים הרבות מאז התכנסותם ביחד לאותו מבנה גלילי דמוי הסיגר שנקרא צוללת.

רמי נחמני (79) הוא היוזם למפגשים יחד עם חברו ליחידה שלמה זהבי (80). נחמני: "מה שמיוחד בפרלמנט מבחינה חברתית זו השורשיות והחברות שנבנתה בינינו במצבים קשים ולחוצים של השירות שלנו בצוללות". נחמני, המכונה ג'רי, כינוי שניתן לו על דמיונו לשחקן הקולנוע ג'רי לואיס ממשיך: "בזמנינו לא היו כלים חד-פעמיים. אכלנו מאותו כלי, רחצנו את הידיים בדלי משותף כי הייתה משמעת מים. בילנו 24 שעות בתנאי לחץ דבר שמחייב גיבוש ונכונות לוויתורים, אחרת לא יכולת לשרוד בתנאים כשהמרחב שלך מצומצם וכמעט אפסי".

מספר זהבי, המכונה סנדו, שעלה ארצה בהיותו בן 20 ותוך תקופה קצרה גויס לצה"ל: "לא קיים אצלנו הנושא העדתי. הוא ממש לא קיים. אני רומני והחבר הכי קרוב שלי, הוא ג'רי, חבר נפש והוא מרוקאי. עד שלא השתחררתי מצה"ל לא הייתי מודע לעדתיות הקיימת בארץ. ג'רי ואני מחזור א' של הצוללות ומעולם לא נפרדנו. התחלנו את דרכנו המשותפת בצה"ל באוהל סיירים בטירונות, והסתיים כששנינו מחליפים זה את זה בתפקידי פיקוד בדרגות סגן אלוף".

מפגשי הפרלמנט הממוסדים החלו לאחר שג'רי וסנדו, שהיו נפגשים באופן קבוע אחת לשבוע החליטו להרחיב את מעגל המשתתפים. ג'רי: "עברה שמועה בין הצוללנים כי סנדו ואנוכי נפגשים באופן קבוע וחברים נוספים ביקשו להצטרף. אמרנו אהלן וסהלן. שמחנו על כך, והמעגל התרחב והגענו לקבוצה שמספרה מעל ל-30 איש מכל קצוות הארץ. כאשר חברים מחו"ל מגיעים לביקור בארץ הם אינם מחמיצים את המפגש החברי הנותן להם הזדמנות להתראות עם חבריהם מהשירות הצבאי".

פרשת הצוללות

לוחמי הצוללות לא זוכים לתהילה הראויה כפי שיחידות עילית צה"ליות אחרות זוכות. פעילותם נעשית בצנעה והרחק מעין הציבור, אך לפי מקורות זרים זו היחידה עם יכולות הרתעה אמיתיות ומשמעותיות מול גורמים עוינים, אם תשקף לישראל סכנה קיומית. הם גם אינם חשופים תקשורתית אך בתקופה האחרונה הם זכו ללא מעט פרסום בגלל מה שמכונה "פרשת הצוללות" בה מעורבים מקורבי ראש הממשלה, ראשי מערכת הביטחון ומפקד חיל-הים לשעבר באחת השחיתויות הגדולות שהיו עד כה במדינה כולל, על-פי גורמים צה"ליים לשעבר, פגיעה בביטחונה.

"הנחמה היחידה, שבין כל הנבלות שקשורים לזה (לפרשת השחיתות) אין בוודאות מי מהמעורבים שנושא סמל צוללן, ואין אף אחד שקרוב לנושא הצוללות (כוונתו למפקד חיל-הים לשעבר אלוף אלי מרום, צייני). אלו אנשים, שבסטנדרטים שלנו, הם מושחתים (פניו מכמירים). זה ביזיון נוראי שכואב לנו מאוד. מאוד כואב לנו". את הדברים אומר סגן אלוף (מיל) יורם בר ים (82) מבין מייסדי היחידה, בוגר הקורס הראשון של הצוללנים והנושא בגאווה את אות הצוללן שמספרו 7. לבר ים נחזור בהמשך.

גבי גל (72) מה'ינקות' של פרלמנט הצוללנים חושב כי: "רובם של הדברים המתפרסמים בתקשורת בנושא הצוללות זה שקר גס. המפקדים שלנו היו אנשים צנועים. מעולם לא חשבו לנצל רכישת צוללות לבצע כסף". יושב ליד גל, מיכאל פלד שאומר: "אני מוותיקי הצוללנים. בוגר הקורס הראשון. עבדתי שנים עם תת-אלוף (מיל) שייקה ברקת שהיה סוכן הצוללות. הוא היה סוכן מצוין. איש למופת.

"לא נראה לי שצייני היה מעורב בעסקה". גל לא נשאר חייב: "אני מאמין שצייני קיבל כסף מגנור (הסוכן שהחליף את ברקת-מ.ח.), אבל לא הייתה לו שום השפעה על החלטת רכש הצוללות ובעסקה עצמה. החלק הבעייתי של צייני היה בהדחת הסוכן הקודם".

חזון הצוללות

יחידת הצוללות הוקמה בזכות לוחם ללא חת שהבין כי אם ישראל לא תצייד את עצמה בכלי הנשק האסטרטגי שאויבנו (מצרים) כבר החזיקו בו, מאזן הכוחות עלול להיות קריטי בעימותים העתידיים. סגן אלוף יוסף (יוסלה) דרור ז"ל, איש הפל ים לשעבר הוכשר כחובל וליווה ספינות מעפילים במסגרת המוסד טרם קום המדינה. בהמשך היה אחראי לטיבוע ספינות נשק באירופה, שהיו מיועדות לערבים בעת מלחמת העצמאות. לאחר אין סוף פעילויות מבצעיות, והקמת שייטת 13 בשיתוף עם יוחאי בן נון (לימים מפקד חיל-הים) פרש דרור מצה"ל בשנת 1950.

לימים, שנים לאחר מכן, התבקש על-ידי מפקד חיל-הים האלוף שמואל טנקוס לשוב לשירות, אך התנאי של דרור הייתה להקים שייטת צוללות. הדבר התקבל בהסתייגות רבה ובלא מעט חוסר התלהבות מגורמי מקבלי ההחלטות. עקשנותו של דרור גברה והוא קיבל את אישור המדינה להקמת היחידה. הוא נושא את אות הצוללן מספר 1 מתוקף היותו מפקדה הראשון של שייטת הצוללנים. בשנת 1976 בהיותו בן 51 הוא מצא את מותו באיטליה בעת מסע טיול אתגרי.

אלכסנדריה מבעד לפריסקופ הצוללת

מעולם לא פורסמו בפומבי פעילויות מבצעיות של שייטת הצוללות פרט לאחת שהתבצעה בעת מלחמת ששת הימים. הוטל על צוללת אח"י תנין להוריד אנשי קומנדו בנמל אלכסנדריה למטרת פיגוע בכלי השייט המצריים. הדמות הכי סוחפת והמגלמת בתוכה את תמצית אתוס הצוללנים הוא תא"ל (מיל) אברהם (איבן) דרור (88) זקן שבט חברי הפרלמנט ברעננה ושהיה מבין מקימי יחידת הצוללות. הוא נערץ ביותר על חברי הפרלמנט וכמובן על ותיקי הצוללנים האחרים. איבן שימש כמפקד המבצע באותה עת מתוקף היותו מפקד הצוללת: "התקרבנו לנמל והורדנו את לוחמי שייטת 13 לביצוע משימתם.

המתנו לחזרתם על-פי דף פקודות המבצע, ואף חרגנו ב-40 דקות מעבר לזמן שהוקצב. הלוחמים לא שבו. נאלצנו לנטוש, ובדרכנו חזרה נתקלנו בפריגטה מצרית שהטילה לעברנו פצצות עומק, והצוללת נפגעה". למרות השיבוש המבצעי חזרה למחרת הצוללת לנקודת המפגש, כשהיא אינה במלוא כושרה התפעולי, לאיסוף הלוחמים, אך גם הפעם הם לא הגיעו. מסתבר שהם נשבו על-ידי המצרים. על הפעולה המבצעית הזו קיבל איבן את עיטור העוז. בפעולה זו השתתפו גם חברי פרלמנט נוספים שזוכרים היטב את הרגעים הדרמטיים של המבצע. מספר אהרן לביא (82) ששימש באותה עת כרס"ר טורפדו.

"זו הייתה תחושה מאוד קשה כאשר לוחמי השייטת לא שבו ונאלצנו על-פי הפקודות לעזוב את נקודת המפגש ולהתרחק ללב הים. בסה"כ שהיינו בצוללת 21 ימים רצופים שזה זמן די ארוך". מוסיף דניאל אורן (76) "כשתקרבנו לאלכסנדריה והבטתי בה דרך הפריסקופ אמרתי וואו. עדין לא ידעתי מה מחכה לנו. את פצצות העומק שחטפנו לא אשכח לעולם. אם תשאל אם פחדתי באותו רגע התשובה שלילית. רק לאחר שנים הפנמתי עד כמה באמת פחדתי. לאחר פעולה זו, שערי שהיה שחר כפחם החל להלבין". לביא ואורן נושאים בגאווה את אות הצוללן שלהם שמתחתיו רקע אדום שמשמעו השתתפות בפעולה קרבית.

צוללן בפוקוס

למפגש הפרלמנט ברעננה מגיעים הלוחמים לשעבר מכל קצוות הארץ. יוסף כורש (84) תושב שלומי משתדל להגיע ככל שמתאפשר לו. "זה חתיכת תרגיל 'המסע' לרעננה. זה דורש ממני לצאת מוקדם ולהחליף רכבות. אבל אני עושה את זה בשמחה. המפגש הזה עבורי הוא משהו מיוחד. זה כיף להעלות זיכרונות עם החברים על הימים בהם היינו צעירים ויצאנו לשתות ולבלות בין ההפלגות".

תא"ל (מיל) ד"ר ישראל לשם (77) הוא חבר פרלמנט נוסף המגיע ממרחק. "אני גר בטבעון ומלמד את החובלים של חיל-הים באוניברסיטת חיפה במסגרת השלב האקדמאי שלהם כבר 11 שנים. עברו אצלי 23 מחזורים". לשם שימש בשלל תפקידי פיקוד בכירים ופיקד על פעולות מבצעיות רבות שבאחת מהן הוא נפצע. שירותו בשייטת הצוללות החל באופן מקרי. "היינו 5 חבר'ה שביקשנו לשרת בחיל השריון, ובדרך לשריון קיבלנו מכתב ממפקד חיל-הים שלמה הראל בו נאמר כי מקימים יחידה חדשה, ואנו מוזמנים להגיע לחיפה לרגל הגעתה של הצוללת אח"י תנין. עשינו פניה וכל החמישייה התנדבה לצוללות. במבדקים נשרו שנים ושלושה מאתנו התקבלו למחזור א' של הצוללנים".

הצוללת דקר

שייטת הצוללות חוותה אירוע שהשאיר בה צלקת אותה נושאים עד היום לוחמיה הוותיקים. בתאריך 24.1.1968 אבד הקשר עם הצוללת "דקר" שהייתה בדרכה ממספנות פורטסמות' שבבריטניה לנמל חיפה. בסיפונה היו 69 אנשי צוות שהשלימו את אימוניהם וזו הייתה הפלגת הבכורה של הצוללת בדרכה הביתה. לאחר שנים של חיפושים נמצאה בסופו של דבר הצוללת על קרקעית הים בעומק של כשלושה קילומטרים. אל"ם (מיל) אבי (זבו) בן זאב (75) חבר קבוע בפרלמנט הצוללנים של רעננה היה בצוות הצוללת בזמן שיפוצה באנגליה ובעת האימונים עליה באותה תקופה. זבו: "נשלחתי להיות סגן קצין מכונה בצוללת דקר בעת השיפוץ באנגליה שהיה כבר בשלב מתקדם.

עם סיום השיפוץ ערכנו אימונים אינטנסיביים שהתבטאו בהפלגות על פני המים אחר כך במים רדודים ומים עמוקים. הכשרנו את הצוללת והיא עברה לרשותנו. במשך שישה שבועות למדנו איך חתיכת הברזל הזו, הצוללת, לובשת עור וגידים ותוך כדי שאנו מפעילים אותה, אנו מתוודעים אליה יותר ומבינים אותה יותר. אני חייב לציין כי כל אנשי הצוות עברו את בחינות ההסמכה הקשות של הבריטים בציונים מעולים שכללו את הפעלת הצוללת ויכולות אישיות של כל אחד מצוות הצוללת". בשלב מסוים נקרא זבו עם 4 אנשי צוות נוספים של צוללת דקר למפקד הצוללת יעקב רענן, והם מתבשרים שעליהם לעבור לצוללת חדשה, דולפין, שרכישתה הייתה סוד כמוס, ולעבות את צוותה. "ברור שהתנגדתי, אך נאמר לי שזו פקודה שאינה פתוחה למיקוח".

בלב כבד נפרד זבו מחבריו בדקר ועבר לצוללת האחות, דולפין. "כשהייתי בדולפין וקיבלתי את הידיעה כי אבד הקשר עם הדקר קיבלתי שוק נוראי, נוראי. לא ידעתי באותו רגע מה לעשות עם עצמי. זו הייתה סיטואציה לא קלה. מודיעים לנו שאנו מצטרפים לצוות החיפוש. ביקשתי ממפקד הדולפין, איבן, להיות קצין המשמרת על הגשר כל זמן שאנו מחפשים את הדקר". זבו מפסיק לרגע את שטף דיבורו. בולע את רוקו ומפניו נשקף כאב. לחלוחית מציפה את עיניו: "הייתי על הגשר של הדולפין אין סוף שעות.

מאוד רציתי שברגע מסוים אגלה את הדקר. מזג האוויר היה מחורבן הראות קשה. בלילה לא ראינו כלום. חושך צל מוות. מדי פעם היה ברק, ואני אפיקורס מוחלט, ובין ברק לברק התפללתי שאכן בברק הבא נגלה אותה וזה לא קרה". זבו חי את האירוע יום יום כבר למעלה מ-50 שנה ואינו יכול להשתחרר ממנו. "אני מגיע לכל מקום בו מזמינים אותי לספר את סיפור דקר. זה נותן לי תחושה של סגירת מעגל למען יזכרו אותה לנצח נצחים".

צוללנים של פעם

תוך כדי שיחותיי עם חברי הפרלמנט בתוך המולת בית הקפה, נשמעת נקישה מתכתית על כוס זכוכית שסימנה בקשה לתשומת לב. משתררת דומיה. סנדו ניצב על רגליו ומבקש מכולם למלא כוסיות מתוך 4 בקבוקי משקה חריפים בדרגת פרמיום. "אנחנו היום שותים לחיים לימי ההולדת של אקה (אלחנן התרסי)(82) נושא כנפי צוללן 11 מראשוני השייטת-מ.ח., ושל גבי קינן (76) [נושא רקע אדום על השתתפותו במבצע אלכסנדריה במלחמת ששת הימים-מ.ח.]. מזל טוב. שנמשיך להיפגש כפי שאנו נפגשים עד היום, עוד שנים רבות".

בר ים ממייסדי השייטת מסביר: "הקשר בניינו כל כך הדוק שיצרנו לנו מעין משפחה חדשה. זו חברות אמיתית והדוקה. זו חברותא שנוצרה לא רק בגלל העובדה שאנחנו שירתנו יחד בצוללות אלא גם מהסיבה שהתרגלנו אחד אל השני ואנחנו זוכרים את התקופות הקשות וגם היפות שבהם בילינו יחד. כולנו משתתפים בחגיגות של כולם, חתונות ובריתות וגם במצבי אבל. החיבור הזה היא חברותא שלא עוזבת אותנו כל השנים ותמשיך לעד".

עזריה, מנהל משמרת בית הקפה "ארקפה" לא יכול להישאר אדיש ממה שמתגלה לעיניו. "כל יום רביעי כשהם מגיעים לכאן, אני מתרגש מחדש. אני מכיר אותם כבר 12 שנים. אני עצמי שירתי בחיל-הים. היום אין את ה'ביחד' כפי שיש לחבורה הזו. הדור שלי מסיים את השירות ובורח לחו"ל. כל אחד לנפשו. הם אחלה חבר'ה. אלו אנשים של פעם".