השילוב של פרס "פוליצר", ותיאטרון "הבימה", מבטיח מכובדות. ההצגה "העז, או מי זאת סיביליה" שהועלתה בתיאטרון "הבימה", בכיכובם של מוני מושונוב ואלכס אנסקי (ואחרים) זכתה לביקורות נלהבות ולפרס "פוליצר".
הסיפור על קצה המזלג (זה יכול להיות פרומו לא רע): מושונוב מתאהב ב..עז. כן, אשכרה עז. זאת שעושה מההההה. יום אחד הוא מחליט לספר את זה לאשתו. המשך העלילה לא משנה, מה שחשוב הוא, שצופי ההצגה מתעמתים עם הידיעה על הסטייה, שבה גברים מעדיפים לקיים יחסי מין עם בעלי חיים.
אתי אלטמן יכולה לצעוק עד מחר. אין חוק שאוסר על גבר לקיים יחסי מין עם הולכים על ארבע. אני זוכר מקרה שגברת אחת מפ"ת צלצלה למשטרה והודיעה שהיא רואה מבעד לחלון דירתה, גבר עם מכנסיים מופשלים צמוד לאחוריה של אתון. ולפי תנועות האגן, אין לה ספק שזה זה. היומנאי העביר את הידיעה הלאה, נשלחה ניידת, שהגיעה באיחור קל.
הגבר נעצר ושוחרר אחרי דקות. לאתון שלום. הידיעה הועברה לתקשורת, ולפני שירדה לדפוס, העיתונאי ביקש את תגובתה של אתי אלטמן. קוראי העיתון למדו מהכתבה, שההתאכזרות הזו של הסוטה כלפי האתון הרגיזה את הגברת. ואני דווקא חשבתי, שאת האתון- הסוטה הזה הצחיק. מבחינתה, מה שהיה לו להציע לה, דומה ל"נר" שדוחפים לאחוריים של ילדים חולים. אבל נעזוב זה.
המין הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, והסטיות הן חלק בלתי נפרד מהמין. זואופיליה- זהו המינוח המקצועי לדחף הבלתי נשלט לקיים יחסי מין עם בעלי חיים. בין החבר'ה מדברים על זה, רק אם קוראים ידיעה בעיתון. כמובן בהרבה צחוקים. אבל שיחה בנושא הזואופיליה אינה מקובלת באולפני טלוויזיה. רק בעיתונים. למה? מפני שזה מגעיל.
אז הנה לכם צבועים יקרים סטייה פי מיליון יותר מזעזעת, ויותר מגעילה- הפדופיליה. למרות שמדובר במחלת נפש, אין סליחה לפדופילים. נכון, הם לא "אשמים", מפני שהדחף לתקוף מינית ילדים קטנים, חזק מהם. בכל זאת, הם מעוררים סלידה ברמה כזו, שאין איש מסוגל לקבל בהבנה את מחלתם/סטייתם.
בשבוע האחרון, נחשפנו לשני מקרים מזעזעים, שבהם מאמני כדורגל מאשקלון, המאמנים נערים, קיימו יחסי מין עם חלק מהשחקנים הצעירים. השמות: שלומי נגר, ועודד דבוש. למרות שעל-פי כללי המשחק, חשודים הם זכאים (עד שלא הוכח אחרת), ראינו מחברת שבה אחד המטונפים נהג לתת ציונים לנערים - והיא מקשה עלינו.
אין ספק שפרסום שני המקרים, הדיר שינה מעיניהם של הורים רבים. הצצה חטופה בפסקי דין בנושא, מעוררת תהיות רבות. היריעה קצרה, לכן אביא פסיקה אחת מסוף אוקטובר 2005, נגד עו"ד (עו"ד?!) מאשדוד בשם רמי דיין, שהורשע בפדופיליה על-פי הודאתו. מתוך פסק הדין: "הנאשם הינו בעל מסוכנות גבוהה, וסובל מסטייה מינית שבאה לידי ביטוי במשיכה מינית אובססיבית לנערים... במובנים רבים הסטייה הזו ניהלה את חייו". ומה היה גזר הדין אתם שואלים? 6 שנות מאסר, מתוכן 3.5 בפועל. זה הכול.
כל המחקרים מראים, שרוב הפדופילים, אחרי שהשתחררו מהכלא- חזרו לסורם. מה עושים? מי יגן על ילדינו. סטיות היו מאז ימי בראשית, אבל הפדופיליה מעולם לא ידעה עדנה כמו היום. משתי סיבות: א)- הורים מקדישים היום פחות זמן לילדיהם מבתקופות קודמות. ב)- האינטרנט. הפדופילים תרים אחר טרף, בלי לצאת מחדרם. הקלות הבלתי נסבלת שבה סוטים צדים ילדים, מחייבת את המחוקק, לחשוב על דרכי מניעה חריגות. אני אומר "מניעה", ולא "ענישה", מפני שאי אפשר להרתיע פדופיל באמצעות ענישה. הסטייה חזקה ממנו.
תגידו שאני פרימיטיבי, אבל אין לי ספק שרק סירוס יהלום את הבעיה. הפחד להיפרד משק האשכים יביא פדופילים רבים, להסכים לקבל טיפול תרופתי שמדכא דחפים. ומי שימאן לקבל טיפול תרופתי - אחרי שיורשע - יוכנס בכוח לקליניקה שבאחד מבתי הסוהר, ויצא עם השקית שלו בתוך שקית. מעשה אכזרי? על זה בדיוק נאמר: מי שמרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לילדים.
כשהיינו קטנים חשבנו שמסורסים, יש להם קול ציפציף. אין לי מושג אם זה נכון, אבל אני משוכנע שבלי אשכים, המסורס יעדיף לגלוש באתרי חדשות, ולשחק אותה טוקבקיסט. מבחינת האינטרס הציבורי, זה עדיף על גלישה באתרי סקס. תודו.
הגיע הזמן שנבין: לא כל מה שפרימיטיבי, הוא בהכרח בלתי יעיל.
