דברי הנביאים מסבירים לנו את הגורמים לחורבן בית ראשון: עבודה זרה, התדרדרות מוסרית, מנהיגות מושחתת, מערכת משפטית מסואבת. סיפורי חז"ל על ירושלים של ערב חורבן בית שני מלמדים מדוע הוא התרחש והוביל ל-2,000 שנות גלות: שנאת חינם, מלחמת אחים, הנהגה מתנשאת ומנותקת. התפקיד מספר אחת של לימוד ההיסטוריה הוא להפיק את לקחיה: לשחזר את ההצלחות ולהימנע מן הכשלונות. היהדות, כדת שמטרתה הראשונה במעלה היא להפוך את האדם למוסרי יותר, ודאי רוצה שנסיק את המסקנות.

ימי בין המצרים, בין י"ז בתמוז לתשעה באב, הם בסימן החורבנות שהובילו לכל הצרות והאסונות שידע עם ישראל. תשעת הימים שאנו מצויים בהם כעת, מחדדים עוד יותר את המסרים הללו. מחר נקרא את הפטרת "חזון", הפרק הראשון בספר ישעיהו, מן המזעזעים והנוקבים ביותר בתנ"ך. ובעוד שישה ימים נציין 1950 שנה לחורבן הבית השני, שאת תוצאותיו אנו חשים עד היום במישור הלאומי, במישור הדתי ובמישור האישי.

כך בכל שנה – וביתר שאת בשנת תש"ף, ימי הקורונה. כל הסופרלטיבים כבר נאמרו על המגיפה והשלכותיה, ורובם נכונים – קודרים ומפחידים ככל שיהיו. ימי התעניות על האסונות הלאומיים מיועדים לחשבון נפש, כותב הרמב"ם; כך גם כאשר באה צרה על הכלל ועל הפרט; בוודאי כאשר אנו סופגים אותם יחדיו. מבט אל חלקה של מנהיגות העם בימי החורבן, במיוחד בימי בית שני, מלמד על דמיון מעורר חלחלה למנהיגות הנוכחית שלנו. אומנם יש קרן אור, בדמותה של מערכת המשפט, אך התמונה הכוללת מדאיגה ביותר. האם הפעם יהיו אלו מנהיגי ישראל לבדם – בלי נבוכדנצר ובלי טיטוס – שיגרמו לחורבן? הבה ונפיק את הלקחים לפני שיהיה מאוחר מדי.

בימים ההם. הסיפור הראשון והמפורסם ביותר בחטיבת סיפורי החורבן שבמסכת גיטין, הוא על קמצא ובר קמצא. אחד מעשירי ירושלים ערך סעודה, ומשרתו הזמין בטעות את אויבו בר קמצא במקום את חברו קמצא. בעל הבית הזועם גירש את בר קמצא, למרות שהלה היה מוכן לשלם תמורת כל הסעודה ובלבד שלא יולבנו פניו ברבים. באותה סעודה נכחו חכמי ירושלים והם לא פצו את פיהם אל מול החרפה. כאשר קוראים היטב את הסיפור רואים, שהשתיקה הזאת היא שגרמה לבר קמצא ללכת ולספר לרומאים שהיהודים מורדים בהם: "הואיל ויִתְבוּ רבנן ולא מחו בֵּיה, שְמָע מינָה ניחָא לְהוֹ. אֵיזוֹל אֵיכוֹל בֵּיה קוּרְצִא בֵּי מֵלכא" – מאחר שחכמים ישבו ולא מחו, סימן שההתנהגות הזאת מקובלת עליהם; הלך והוציא את דיבתם בארמון.

מדוע חכמי ירושלים שתקו? ולא מדובר בסתם חכמים, אלא לכל הפחות בעמיתיהם של כמה מחשובי התנאים, מניחי היסודות לתורה שבעל-פה. הרי גם אדם הגון מן היישוב היה מנסה להרגיע את הרוחות, ולא יושב בחיבוק ידיים לנוכח השפלה שכזאת. שתי תשובות אפשריות. האחת: זו הייתה תופעה שכיחה והם אפילו לא שמו לב אליה. השנייה: החכמים העדיפו להחניף לאותו עשיר מכובד. התחושה שלי היא, שהתשובה הזאת היא הנכונה יותר.

בזמן הזה. רבים במנהיגות שלנו מפגינים את אותו העדר חוט שדרה מוסרי. הפעם מדובר לא בחנופה לבעלי הון ומקושרים, אלא במשוא פנים פנימי. עשרות חברי כנסת, נבחרי הציבור ושלוחיו, כנועים לחלוטין לקומץ של מנהיגים: לבנימין נתניהו, לבני גנץ, לאביגדור ליברמן, לרבנים אלו ואחרים. הם לא מעיזים להביע את דעותיהם ובוודאי שלא להתנגד. הם רואים מעשים פסולים בתכלית של אותו קומץ – ולא פותחים את הפה. להפך: הם מוצאים ק"ן טעמים לטהר את השרץ ולהטיל אחריות רק על כתפיהם של אחרים, תוך הסתה בין חלקי העם ונגד מערכות שלטון חיוניות.

לצד זאת, הממשלה נכנעת שוב ושוב ללחצים מן השטח במאבק בקורונה, ונוצר מצב ברור בו מי שצועק חזק יותר ומגייס יותר תקשורת – מצליח לקבל הקלות והטבות שאינן ניתנות לאזרחים מן השורה. וכך המסעדות לא נסגרות, אבל חדרי הכושר כן נסגרים; מפגינים יכולים להתקהל באלפים, אבל מתפללים מוגבלים לעשרה. אם מותר לנו חיוך קטן בימים קודרים אלו, הממשלה שלנו נוהגת בדיוק כפי שאמר ג'ים האקר: אני מנהיג העם, אני חייב ללכת בעקבותיו.

בימים ההם. בהמשך סיפור קמצא ובר קמצא, זומם האחרון "להוכיח" לקיסר שהיהודים אכן מרדו בו. הוא מקבל מהקיסר עגל להקריב בשמו בבית המקדש, ומטיל בו מום הפוסל אותו להקרבה על-פי ההלכה היהודית, אך לא על-פי המנהג הרומאי. חכמי הדור מבחינים בכך, אך מתכננים להקריב את העגל מפני שלום מלכות. אבל זכריה בן אבקולס מטיל וטו: "יאמרו: בעלי מומין קרבין לגבי [על] מזבח". החכמים חושבים על תוכנית חילופית – לחסל את בר קמצא כדי שלא יוכל להלשין. אבל זכריה שוב מתערב ובאותו נימוק: "יאמרו: מטיל מומים בקדשים ייהרג".

סיפור ידוע נוסף מתרחש כמה שנים מאוחר יותר, ערב החורבן ממש. רבן יוחנן בן זכאי מחליט לצאת מירושלים הנצורה ולפנות לקיסר אספסיינוס כדי להציל לכל הפחות את לימוד התורה. הקנאים שולטים בשערי העיר, והדרך היחידה להוציאו ממנה היא להציגו כגופה המועברת לקבורה. רבן יוחנן שוכב על מיטה, מכוסה בסדין, ותלמידיו ר' אליעזר ור' יהושע מובילים אותו אל השער. השומרים החשדנים מבקשים לוודא שאכן מדובר במת ומתכננים לדקור את הגופה. ר' אליעזר ור' יהושע מצליחים למנוע זאת, בנימוק "יאמרו: רבם דקרו". השומרים מציעים שיפילו את הגופה, אך שוב נבלמים באותו נימוק: "יאמרו: רבם דחפו".

בשני המקרים נעשה שימוש בנימוק של יחסי ציבור: מה יגיד מי שיראה את המעשה. אצל זכריה בן אבקולס התוצאה היא נוראה, אצל רבן יוחנן התוצאה היא הצלת קיומו של העם היהודי. אך שניהם מלמדים על האווירה השלטת בצמרת המנהיגות – הן הדתית והן הצבאית: אין כל חשיבות למהות, הנדחקת לחלוטין מפני חששות פופוליסטיים.

בזמן הזה. סיפורו של ה"צ'ק לכל ישראלי" הוא דוגמה מובהקת למהלך הנעשה אך ורק משיקולים של יחצ"נות. כל כלכלן מתחיל יודע שלא מפזרים כסף בלי אבחנה, ולתוכנית המקורית של בנימין נתניהו וישראל כ"ץ הייתה התנגדות מקיר לקיר של כל אנשי המקצוע. היא נולדה במהירות הבזק, כמענה לזעם ההולך וגובר על אוזלת היד הפושעת של הממשלה בטיפול במשבר הכלכלי של הקורונה. זה היה ניסיון ברור לקנות תמיכה קצרת טווח, במחיר של 6 מיליארד שקל.

החלטות רבות אחרות בתחום הקורונה מדיפות ריח (או שמא סירחון) של פופוליזם לשמו. סגירת בית כנסת בבני ברק מצטלמת הרבה יותר טוב מאשר סגירת גלידריה בדיזנגוף, אז זה מה שעושים. אין פתרון אמיתי למערכת החינוך ולהפעלת הילדים, אז נכנסים למלחמה על עוד תשעה ימי לימודים – ומפסידים בה. הציבור איבד כל אמון בממשלה, בתגובה מבטיחים שיהיה פרויקטור קורונה – ואז מבהירים שלא יהיו לו סמכויות של ממש. העיקר הוא לקבל כותרת טובה בשעה הקרובה.

בימים ההם. הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת עתניאל, פרסם ספר נפלא על אגדות החורבן – "על מה אבדה הארץ". הוא מנתח אותן בראי של הפקת לקחים לימינו ומצביע על כמה קווים מרכזיים העוברים כחוט השני לאורך הסיפורים המרכזיים. אחד מהם הוא הניתוק המוחלט של ההנהגה מן המציאות בשטח.

דוגמה בולטת במיוחד לכך הוא סיפורה של מרתא בת בייתוס, ככל הנראה אשתו של הכהן הגדול הנודע יהושע בן גמלא. היא הייתה האישה העשירה ביותר בירושלים, ובעת המצור הרומאי על העיר שלחה את המשרת להביא לה סולת. האיש חזר ואמר: אזל, יש קמח רגיל. אמרה לו מרתא: תביא. הקמח אזל והיא הרשתה לו להביא קמח סובין; וכאשר זה אזל – הרשתה לו להביא קמח שעורים, אך גם הוא אזל.

הסיפור הזה מאלף ביותר. ירושלים של ערב החורבן הייתה עיר קטנה, בערך בממדי העיר העתיקה של ימינו. למרות זאת, למרתא לא היה שמץ של מושג על הרעב השורר בה, במרחק של דקות הליכה בודדות מביתה. רק נתק מוחלט מן המציאות והתנשאות מוחלטת מעל פשוטי העם יכולים להוביל לכזאת בועה. הוא גם מלמד על אליטה המדכאת כל ניצוץ של עצמאות מחשבתית: המשרת יכול לעשות אך ורק את מה שנאמר לו במפורש, ולא את מה שמתבקש מן המציאות.

בזמן הזה. ממשלה שמציעה לנסוע באוטובוסים בלי מזגן ולפתוח את החלונות שאינם קיימים. ממשלה שהעומד בראשה מודיע שהקורונה נגמרה ושולח אותנו לחגוג. ממשלה שרוצה לסגור מסעדות מהרגע להרגע. ממשלה שהחלטותיה אינן מגובות בנתונים מסודרים. ממשלה שהעומד בראשה עוסק בקבלת החזרי מס לכיסו. ממשלה שמרכיביה מאיימים השכם והערב בבחירות. ממשלה העוסקת בחקירת שופטים ובטיפולי המרה. ממשלה בת 34 שרים ומשרדים חסרי כל טעם ומטרה. לא הייתה בתולדות המדינה ממשלה מנותקת כזאת; לא הייתה מאז החורבן מנהיגות מנותקת כזאת.

בימים ההם. תיאור משמעותי אחר מצוי הרחק מחטיבת אגדות החורבן – במסכת שבת (דף ט"ו, עמוד ב'). "ארבעים שנה עד שלא חרב הבית, גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות. למאי הלכתא? [מה זה משנה מבחינה הלכתית?]... שלא דנו דיני נפשות". מקומה של הסנהדרין היה בלשכת הגזית שבהר-הבית, ורק שם היא יכלה לעסוק בדיני נפשות – העבירות החמורות שעונשן מיתה, כגון שפיכות דמים ועבודה זרה. מאחר שהתרבו הרוצחים, העדיפה הסנהדרין לעבור דירה, כדי שיהיה לה תירוץ טכני שלא להוציאם להורג. ולאן היא עוברת? לא לבית המדרש, אלא לרחוב החנויות שממערב להר-הבית (שרידיו נראים כיום ליד קשת רובינסון).

זהו אירוע נורא. נכון שההלכה מקשה מאוד להוציא אדם להורג, אבל רבן שמעון בן גמליאל – נשיא הסנהדרין – כבר נזף בחכמים שהעידו על עצמם שאם היו יושבים בבית הדין, היו מקשים על העדים עד כדי כך שאיש לא היה נדון למוות: "אף הן מרבין שופכי דמים בישראל". רשב"ג, החי בעולם המציאות, יודע שאין מנוס מהכרעות קשות – שאלמלא כן, החיים יהפכו להפקר. והנה, הסנהדרין כולה – 70 גדולי הדור – מבצעת צעד דרמטי שמשמעותו אחת: בריחה מאחריות. יש יותר מדי רוצחים, אז במקום להילחם בהם על-ידי הענישה החמורה ביותר – היא מפגינה את עממיותה והתחשבותה: מתיישבת בחנויות.

בזמן הזה. הממשלה הקפיאה את הדיון בכנסת על איכוני השב"כ, וכאשר התברר שיש בהם צורך – היא הטילה את האחריות, בשקר בוטה, על בית המשפט העליון. הממשלה פתחה מחדש את הכלכלה בלא שום תכנון וצעדי מנע, וכאשר הקורונה זינקה – מאשים מקורבו של ראש הממשלה שהציבור אשם בכך. הממשלה אינה מוודאת שהחלטותיה יבוצעו, ואז היא אומרת שהאשמים הם הפקידים.

בימים ההם. כאמור, מחר נקרא בהפטרה את פרק א' של ספר ישעיהו. עיון בו מגלה תמונה מפתיעה של מה שיש בו, ועוד יותר מכך – של מה שאין בו. חכמינו אמרו שהבית הראשון חרב בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. והנה, למעט רמז קצרצר אחד לשלישית שבין עבירות אלו – "ידיכם דמים מָלֵאוּ" – ישעיהו כלל אינו מזכיר אותן.

על מה כן מדבר ישעיהו? על ריקבון שלטוני בכלל ובמערכת המשפט בפרט: "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה, מְלֵאַתי משפט, צדק ילין בה – ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים [זיוף מטבעות], סָבְאֵך מהול במים [זיוף יין]. שרַיִך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום ואלמנה לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". הפסוק האחרון הוא השורה התחתונה של הפרק: את ההנהגה מעניין רק כסף, ולכן לחלשים שבחברה אין סיכוי אפילו להגיע לבית המשפט – כי הסכסוכים שלהם קטנים מדי ואין בהם דרך להכניס משהו לכיס. זהו שורש החורבן. מפה נובע כל השאר.

בזמן הזה. מבחינה זו יש לנו קרן אור משמעותית. חיוני למתוח ביקורת על בתי המשפט, וחלקה מוצדקת; מותר לבוא בטענות אליהם, וזה בהחלט לגיטימי. אי-אפשר להתעלם מעובדת יסוד: המערכת הזאת משרתת את כולם, ללא יוצא מן הכלל. יש בה בתי משפט לתביעות קטנות, המיועדים ובנויים לכל אדם. יש בה סניגוריה ציבורית בתחום הפלילי וסיוע משפטי בתחום האזרחי למי שאין ידם משגת. יש בה הקלות משמעותיות, עד כדי פטור מוחלט, מאגרות לחסרי אמצעים ובהליכים סוציאליים. יש בה ייצוג לכל חלקי החברה. ואין בה שחיתות; אי-אפשר לשחד שופט ישראלי.

הפטרת הפורענות שאנו קוראים השבוע מסתיימת בפסוקי נחמה: "ואשיבה שופטַיִך כבראשונה ויועצַיִך כבתחילה, אחרי כן ייקרא לך: עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". חז"ל קבעו בתפילה העמידה את הבקשה "השיבה שופטינו כבראשונה" לפני הבקשות "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" ו"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" – כי זהו הסדר. כשם שמערכת משפט רקובה מוטטה את הבניין הקודם, כך מערכת משפט הוגנת היא היסוד לבניין החדש. את זה יש לנו, וגם את חלקו השני של הפסוק – המון צדקה שנעשית בכל מקום ובכל זמן.

זאת ועוד: דווקא כאשר המנהיגות בירושלים של שנת 2020 לוקה בכל כך הרבה מתסמיני המנהיגות בירושלים של שנת 70, חשוב עוד יותר תפקידה של מערכת המשפט. היא המגן, אולי האחרון, מפני קריסת מערכות שלטונית, חברתית וערכית. כאשר נוצר הרושם ש"שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים" – חשוב ביותר שציון במשפט תיפדה. מכאן אפשר להגיע לנבואתו הבאה של ישעיהו: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים... וכתתו חרבותם לְאִתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". במהרה בימינו, אמן.