התכתבות עם הנסיך הקטן

שני הספרים פותחים בנימה ביקורתית כלפי עולם המבוגרים. ספרו של משה גרנות נפתח במשפט "כבר בילדותי חשתי שמשהו אינו כשורה בחשיבה של המבוגרים". המספר-הטייס ב"הנסיך הקטן" פותח בציור הראשון שלו, בגיל שש, נחש בּוֹאָה הבולע את טרפו בשלמותו. את יצירת האמנות שלו הראה למבוגרים ושאל אם הציור שלו מפחיד אותם. "מה כל כך מפחיד בכובע"? הם ענו לו. הם ראו צורת כובע ולא הבינו שזה נחש בואה שמעכל פיל. מסקנתו, "המבוגרים אף פעם לא מבינים בעצמם שום דבר, וזה ממש מעייף את הילדים להסביר להם הכל שוב ושוב". הטייס מתוודה שבמהלך חייו הוא חי זמן רב בקרב המבוגרים, הכיר אותם באופן אישי, והכרות זו לא שיפרה את דעתו עליהם. הוא מרגיש אבוד בעולם המבוגרים כי הם אינם יכולים לראות מבעד לצורה החיצונית, הם אינם מחפשים משמעות נסתרת לדברים.

בנצי קסיס, גיבור הספר "באתי, ראיתי, חוויתי", חש שהמבוגרים משקרים, שהטפותיהם נועדו רק להציק, והוא רואה בהם אויב, שאיכשהו צריך להסתדר אתו. בית הספר נתפס בעיניו כסניף של מוסד ההורות, אין הוא מבין מה התועלת בשיעורים המשעממים. אופיו מרדני והוא בוחל בכל סוג של מסגרת וממסד, משפחה, בית-ספר, צבא ומשטרה, והוא מכריז מלחמה על מה שהוא מכנה "השיטה", כמו מדובר בקג"ב.

שני הגיבורים, בנצי והנסיך הקטן, יוצאים למסע, כל אחד למסעו הפרטי. הסופר, מחבר "הנסיך הקטן", אנטואן דה סנט אכזופרי, היה אדם שחיפש את האתגר, ההרפתקה, הסיכון. הוא הוציא את הנסיך להרפתקה בין כוכבים. משה גרנות מוציא את בנצי להרפתקה, תחילה בארץ ולאחר מכן ברחבי העולם. נראה, לכאורה, שכאן נפרדות דרכיהם של השניים. הנסיך הוא אדם ישר לב, מוסרי, ערכי, המחפש עולם של משמעות אך מוצא עולמות ריקים. הוא עובר מכוכב לכוכב, תר אחר אישיות בעלת ערך אמיתי, ובכל מקום הוא פוגש טיפוסים מגוחכים הלכודים בתוך בדידותם.

ואילו בנצי, המגיע אומנם ממשפחה נורמטיבית ונחשב ל"בן טובים", הנו אדם סורר, אנטי מוסרי, שסובב בארץ וברחבי העולם וקופה של שרצים תלויה מאחוריו. מסעו מתחיל כבר בשלב מוקדם של חייו, בעת לימודיו בחטיבת הביניים, כאשר הוא חובר אל פיני חיות, ומעדיף לשרוץ בבית חברו, שבניגוד לביתו, זהו בית נטול סדר יום וסדרי חיים, ושבעת ילדי המשפחה מתעסקים ביצירת תחמונים לקידום קומבינות. שני החברים, בנצי ופיני, נעדרים מהשיעורים ומוצאים דרכים בלתי כשרות להצליח בבחינות, כמו חליצת שעווניות הסטנסילים של המבחנים מן הפח. למרות המעשים השליליים, אנו, הקוראים, מתקשים לכעוס על הנער, מה שהופך אותנו לשותפים לפשע.

גם אני סולדת מהמורה השטן של ביה"ס, הממונה על המשמעת, ומקווה שהילדים לא ייתפסו. תחושה זאת מקבלת חיזוק כאשר בנצי עצמו נזכר בהמשך בספר המדהים, לדבריו, "איליאדה ואודיסיאה", ומשתומם מכך שהגיבורים מבצעים פשעים נוראים, והקורא מעריץ אותם, "איך הוא עושה את זה? משורר גאון"! האם זהו רמז לקורא שלו לרדת מהעמדה השיפוטית ולהעניק לו כמה נקודות זכות? מצבם מידרדר מוסרית, הם שמים ידם על כסף לא להם, נמלטים מהבית, ופותחים במסע נדודים לערד, לערבה, לאילת. את שירותו הצבאי מעביר בנצי במציאת דרכים לבטלה מבלי לחוש אי-נוחות, ומפגין יחס ביקורתי-לגלגני כלפי הצבא "למרות שלא הזזנו בדל סיגריה ממקומו, קצין החימוש מסתכל סביב: 'כבר יותר טוב ותמשיכו חבריה'."

קווי דמיון

לאחר שחרורו מהצבא הוא מתנסה במגוון עבודות למחייתו: מכירת ציורים מסין מדלת לדלת, הסעת נוסעים בלימוזינה, עבודה במוסך, והמדינה הראשונה במסעו מחוץ לגבולות הארץ היא הודו, מדינה התפורה, לדעתו, למידותיו של אדם הכופר בחוקים. הוא נודד מעיר לעיר, גואה, מייסור, קוצ'ין, ורנסי, מומביי, מתנסה בצריכת סמים ולומד כיצד להימנע מלהיתפס, "אם שוטר מתקרב אליך, הכי טוב שהיד עם החומר תהיה ליד החלון, ובשנייה אתה זורק את הסם החוצה". הוא מתוודע בוורנסי אל הג'יפה, המיץ של הזבל, ההיגיינה היא מחוץ ללקסיקון המקומי. רופאי השיניים מציידים כל מטופל באנטיביוטיקה הואיל ומכשיריהם מזוהמים. הוא מתוודע אל שריפת גופות וזריקת האפר לנהר, שעל מימיו שטות גם גוויות של אנשים שאין להם כסף עבור עצי השריפה, והוא מסכם את התרשמותו במשפט, "אני מודה שהזוועה הזאת דווקא הקסימה אותי".

בהמשך מסעו הוא נוחת בנפאל. מתנסה בחוויות ובסכנות ובוחר להעצים את שתי אלה בטרק על רכס האנאפורנה, בידיעה שבמקום הזה נקברו חיים עשרות מטיילים תחת מפולות שלגים. חוזר להודו אהובתו, ממשיך למדינות אחרות, וחוזר להודו, ובתוך כך מתנסה במגוון עבודות - באוסטרליה, יפן, תאילנד, נפאל. התמצאותו של הסופר בכל מקום ואתר, וכן בדרכי החיים, באמונות ובתרבויות השונות אליהן נחשף הגיבור, כמו הינדואיזם, בודהיזם, ג'ייניזם, סיקיזם וסאדהו, וכן בסגנונות מוזיקליים - מרשימה מאוד. הסופר מעודכן בסוגי הסמים ובעולם התחתון, ולנוכח הידיעה שמשה גרנות הנו איש חינוך מובהק ששימש מפקח על בתי ספר יסודיים - היידע הזה מקבל משנה הערכה.

אם כך, ממבט ראשון נראה שדרכיהם של הנסיך ובנצי נפרדות. אלא שנבירה בין השורות חושפת קווי דמיון נוספים. הנסיך תמה לנוכח תחושת הבעלות המאפיינת את המבוגרים. כאשר שואל איש העסקים את הנסיך של מי לדעתו הכוכבים? משיב הנסיך, "אני לא יודע, של אף אחד". גם בנצי רחוק מתחושת בעלות. הוא מקבל מטופי חלקת שטח מאדמתו לבנות עליה את ביתו, ואין זה מעניין אותו שהאדמה אינה שייכת לו. הוא אינו מתקשר למקום ולא לרכוש, וגם לא לאנשים.

שניהם אנשים בודדים. הנסיך מתגורר לבדו על אסטרואיד קטן ובו שלושה הרי געש ושושנה אחת, שאליה הוא קשור רגשית. אין בכוכב מקום לשני אנשים. בנצי מצהיר פעם אחר פעם על החלטתו שלא להתקשר לאנשים, לרכוש, לכסף ולמקום. אומנם בכל מקום הוא רוכש חברים, אבל מדלג מהם הלאה ואינו נקשר איתם בקשר ממשי ורגשי. מהנשים הנופלות ברשתו הוא נפרד בזו אחר זו - שרי, דליה, רוזי-רוזמרין, קארי, סיגי, מינה. גם אם החליט להתחתן עם מינה, הוא מבטל את החתונה ברגע האחרון, ובהמשך מתחתן איתה לא מתוך אהבה אלא כפתרון טכני מאחר שפג תוקף הוויזה שלה, והנישואים הם בגדר הבטחה להמשך שהייתה בסינגפור. גם קשר זה מוביל בסופו של דבר לגירושים. אין הוא מעוניין להביא ילדים לעולם. אינו מעוניין בקשר מחייב. הוא אינו מסוגל להישאר במקום אחד לאורך זמן.

הנסיך הקטן דוגל בחופש ועצמאות. כאשר מציע לו המספר חבל ויתד לקשור את הכבשה בשעות היום, הוא נחרד. "לקשור אותה? איזה רעיון מוזר"! החופש והעצמאות הם יסוד חייו וקיומו של בנצי. הוא דוגל בחופש ושחרור מהמסגרות הכובלות של משפחה, בית ספר, צבא. יש לו החופש לנוע ממקום למקום, לבחור לעצמו את העיסוק הזמני שיביא לו הכנסה לקיום היום יומי, ובהודו, על אדמתו של טופי, הוא מקים לו את בית מגוריו, שגם ממנו הוא נפרד לעתים קרובות וחוזר אליו, עד הפרידה הסופית.

שיעור טוב

דמותו של בנצי מורכבת, עמוסה בסתירות פנימיות. יש הבדל בין החזות החיצונית שהוא מקרין לבין העולם הפנימי שמתגלה בו לאחר הסרת הקליפות. חלק ממרכיבי אישיותו סמויים מן העין (כדברי הנסיך "הדבר החשוב באמת סמוי מן העין"), מצד אחד טיפוס עברייני סטריאוטיפי, קשוח, ללא רגשות. מצד שני חשובה לו דעתו של אביו עליו. חשוב לו להשתתף בחגיגת יום הולדת 70 לאמו ומצטער שזה לא מסתייע. את עוצמת רגשותיו הוא מפנה כלפי הכלב. הכלב הוא ידידו הקרוב ביותר. רק כשהוא פותח את הלב הוא יכול להתנתק מהמסכה ולתת להרגשה לבוא לידי ביטוי. גם הנסיך הקטן וגם הטייס, למדו, כל אחד בתורו, להעמיק מעבר לחיצוני, לפתוח את הלב ולראות מעבר למסכות.

מצד אחד בנצי הוא אדם ממולח, מבריק, מחשב את צעדיו בשיקול דעת ובהיגיון, לדוגמה, "בלי אישור עבודה אני לא זז. סינגפור לימדה אותי שיעור טוב בעניין הזה לכל החיים". בצעדים מחושבים הוא מצליח לנטרל את כוחם של אנשי הפשע שמאיימים להשתלט על אדמתו של טופי - האדמה שעליה בנה את ביתו. באינסטינקטים מופלאים הוא מצליח לנתב את הקונים לקנות מוצרים מעגלת המכירות שלו והופך למנטור מבוקש עבור המוכרנים. לעומת זאת, הוא נוהג בפזיזות ומחליט החלטות הרות גורל בהימור, בהטלת מטבע - עץ או פלי. רגע אחד הוא עשיר כקורח במושגים היחסיים שבהם הוא חי, ורגע אחר הוא מאבד את כל כספו.

מתברר שהוא לא אדם ריקני. שיעורי הספרות עם המורה הרגיש שלימד מהלב, שבזכותו קרא את ארבעת כרכי "מלחמה ושלום" של טולסטוי, את שני כרכי "אליאדה ואודיסה", את "המיתולוגיה" של אדית המילטון, ואחרים, קירבו אותו לעולם הספרות, אם כי הוא מצטנע וקובע, "אני רחוק מלהיות ספרותניק". במהלך מסעותיו והתנסויותיו הממסטלות, הוא לומד ונטען בידע רב, כמו אוטודידקט. טופי, שעל אדמתו הוא מקים לעצמו את ביתו בהודו, אוהב לקיים אתו שיחות על נושאים שונים והוא מתפעל מידיעותיו הכלליות ומכך שהוא יודע על גנדי דברים שלא היו ידועים לו עצמו. בנצי חושב כמה חבל שאביו אינו עד לשיחה הזאת. עם כל האדישות שהוא מפגין, שמורה בתוכו רגישות, כמו זו שאכפת לו שאביו המאוכזב ממנו יכיר כמה מהסממנים החיוביים שמרכיבים את אישיותו. מלבד זאת הוא גילה את כישרונו כמצייר. אומנם כהרגלו הוא מצטנע ומכנה זאת שירבוט, אולם מתברר שבעל הבית בבית ההארחה בו ישב במרפסת וצייר את הנוף בפחמים, התלהב וביקש שיצייר ציור גדול על הקיר במבואה.

נושא הציור גם הוא מחבר בין שני הספרים. ציורו הראשון של המספר-הטייס ב"הנסיך הקטן" לא הובן על-ידי המבוגרים. הוא ניסה כוחו בציור חדש וכדי להקל עליהם נראה בו תוכו של נחש הבואה. אלא שהפעם יעצו לו המבוגרים להניח לציור נחשי הבואה ולהקדיש את מאמציו בלימוד גאוגרפיה, היסטוריה, חשבון ודקדוק. כך בגיל שש נאלץ המספר לוותר על מה שעשוי היה להיות קריירה מפוארת של צייר.

גם נושא האילוף מוצא מקום של כבוד בשני הספרים. השועל פונה לנסיך ומבקש, "אלפני נא". "מה פירוש לאלף"? שואל הנסיך. "פירושו לקשור קשרים. בעיניי הנך עדיין נער קטן, שאינו שונה ממאה אלף נערים אחרים. בעיניך אינני שונה ממאה אלף שועלים אחרים. אך אם תאלפני נהיה זקוקים איש לרעהו: אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואף אני אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם כולו". השועל, בעצם, מלמד את הנסיך את השיעור החשוב ביותר, מהי הידידות המתוקה. כדי ליצור את הקשר האמיתי יש צורך להשקיע באחר, להתמסר אליו ולפתוח את הלב. רק כשאתה מניח לאחר לגעת בך, "לאלף אותך", אתה מגיע לדרגה של חברות אמת. בנצי אילף את הכלב. הוא השקיע בו ככל יכולתו מזמנו וממרצו, יצא אתו לטייל, האכילו, נגע בו, ליטף אותו, אימן אותו לשבת בשקט בתוך התיק לבל יתגלה במטוס. הייתה ביניהם שפה משותפת, הייתה ביניהם הבנה, חברות אמת, אהבה. כאשר אירעה התאונה במעלית והכלב שבק חיים, זעק בנצי זעקת כאב אדירה. מתחת לקליפות הקשוחות שכנה נפש רכה, רגישה, אוהבת. הוא חשף את לבו.

סמוי מן העין

בכל אחד משני הספרים ישנן אמירות. אמירותיו של הנסיך מצוטטות וחלקן הפכו נכסי צאן ברזל ברחבי העולם. להלן כמה ציטוטים: "הדבר החשוב באמת סמוי מן העין", "חייב הייתי לשפוט אותה על-פי מעשיה ולא על-פי דבריה", "הזמן שהקדשת לשושנתך הוא המשווה לה חשיבות כה רבה", "אפשר לחוש בדידות גם בקרב בני אדם", "אשרי האיש שמצא לו ידיד אף בשעה שהוא הולך למות", "כך דרכם של מבוגרים, תמיד צריך להסביר להם הכול", "אתה אחראי לכל הרגליך", "יש לבקש מכל אחד מה שביכולתו לתת".

האמירות הקשורות לבנצי, לעומת זאת, שנויות במחלוקת, ויהיו שיטילו ספק בהיותן ראויות לחיקוי ולאימוץ. להלן כמה ציטוטים: "בית הספר? מי המציא את המוסד המיותר הזה? מי החליט שזה אפילו חובה על-פי חוק"? "בית הספר נחשב בעיניו לזרוע של הממסד, ואת הממסד צריך להכרית"!, "הטררם של הצבא לא היה יותר מעודד מבלבול המוח של בית הספר", "סוחר שאיננו מרמה - איננו סוחר", "הבנתי שאני טוב במכירות כי אני ספץ בתחמונים", "הסיסמה שלי לא להתקשר למקום, לא לאנשים, לא לרכוש ולא לכסף", "הודו היא עולם הפוך ביחס לישראל - בישראל אתה מייחל לטוב, אבל איכשהו מקבל רע, בהודו אם אתה חושב טוב, יקרה לך רק טוב", "למדתי משהו חשוב על שוטרי הודו - לפני שהם שוטרים - הם הודים".

לסיום, משה גרנות, מפליא לעשות בספרו הנוכחי, כשהוא חורג באומץ מהמאפיין את ספריו הקודמים ונכנס עמוק לדמות של בנצי ההרפתקן. יש להניח כי דמותו נרקמה מתוך ראיונות שקיים גרנות עם הרפתקנים צעירים, ולמד מהם ומהתחקיר המעמיק המשתקף בדפי הספר, על המקומות ועל החיים הבלתי שגרתיים. הספר קליל, קולח, מעניין, משעשע, וטבול בהומור. עם זאת הוא מעורר דיון ומחשבה בנוגע ליחסנו אל היוצא דופן, בקביעת הדעות הנחרצות שלנו כלפי מי שאינו הולך בתלם בהתאם לכללי החברה. הספר מסב את תשומת לבנו לעובדה שבכל סטריאוטיפ ישנם רבדים סמויים מן העין שיכולים לשנות את התדמית הראשונית שהוא יוצר כלפי חוץ.