עד גיל 4 נמצאים הילדים במרחב אחד משותף לכולם. כל ילד יכול לבחור לשחק באיזו פינה שהוא רוצה. כולם חברים של כולם, אין קליקות ואין איסור כניסה ל'פינת הקוביות' או ל'פינת הרופא' - יש מקום לכולם בכל הפינות. וכך הילדים מחליפים פינות משחק בנחת, תוך שהם מנהלים שיחות נפש בכל הפינות וכדי לפתור סוגיות הם משתמשים בדמיונם המוכיח להם שהכול אפשרי.
בגיל 4 - 5 הילדים עולים לגן, שם מחלקת הגננת שולה את הגן לקבוצות: כחולים, צהובים, ירוקים ואדומים. "אדומים כעת בפינת הבובות", קוראת הגננת בקול, "הירוקים ב'פינת הלגו', הכחולים ב'פינת הספר' והצהובים ב'פינת הרופא'". אך אבוי... ילד מהקבוצה הירוקה נכנס לפינת הבובות כדי לשוחח עם חברו. מיד... כל האדומים צורחים עליו ומסלקים אותו, "צא מכאן, אתה לא בקבוצת האדומים".
עם החלוקה לקבוצות מתחילות המלחמות. זה לא משנה שעד לפני החלוקה לקבוצות הם היו חברים בלב ובנפש, צבע הקבוצה הוא כעת מה שמכתיב את טיב היחסים, הוא הקובע למי מותר להיכנס לפינת המשחק. והכי ברור לכולם שהצבע הוא הקובע מי 'מסיג גבול': מי זה שנכנס לפינת משחק על-אף שלא הגיע תורו ובכך
מעניק לגיטימציה לקבוצת הצבע ה'שולטת בפינת המשחק' לסלק, לכעוס, ולקרוא בשמות גנאי למסתנן הירוק שברגע זה ממש מרצוי ללא רצוי.
כך גם בפוליטיקה. עם מאוחד, אחים בלב ונפש שנלחמו בצבא ביחד והגנו על המולדת, נשמות שחיו למען אותן מטרות לפתע מתחלקים ל'ליכוד', ל'כחול לבן', ל'יש עתיד' ל'שס' ועוד. לגיטימי לבחור קבוצת השתייכות אך אוי למי שיכנס ל'פינת השבת' של
ש"ס כשאבא ואימא של שבת בדיוק מברכים. ואוי למישהו משס שיכנס לכחול לבן כשהם ב'פינת הספר'. כי כשכחול לבן בפינת הספר כל רחש יכול להוציא אותם מריכוז ולגרום להם לגעור ברועשים. בדיוק כמו בגן ילדים כך מתנהלת לה הפוליטיקה במדינתנו, קבוצת ההשתייכות היא הקובעת את טיב היחסים שלנו איתה ועם קבוצות אחרות, וכל מי שלא כמונו שיסתלק מהפינה שלנו עכשיו ומיד!
מה קרה לנו?
איך נעשינו פחות סובלניים? כל חדירה ל'פינות המשחק שלנו' מעוררת בנו את אותו ילד קטן שפלשו לו לפינת המשחק וגוררת אותנו למלחמת חורמה במסך עשן של "צדק" - כאילו (ורק כאילו) שבית משפט לא אחראי עליו יותר. שכחנו ש'עם ישראל' זה גן אחד ובו המון פינות משחק. שכחנו שהַמְּשַׁחֲקִים בפינות הם קודם כל נפשות הצמאות לאחדות, לביטחון, לעידוד ולהכלה חברתית המתקיימים רק כשסך כל החלקים עולה על השלם.
'כחול לבן' הירגעו - אז מה אם שס נכנסו לכם אל 'פינת הספר'? אולי עוד תכתבו ביחד את הפרק הבא של ספר ההיסטוריה של מדינת ישראל. והיי... שס, אל תילחצו בגלל שבדיוק בטקס קבלת השבת כחול לבן נכנסת - הרי אתם לימדתם אותנו שהכי חשוב זה "שלום בית". וליכוד... היו נינוחים,
ישראל ביתנו בסך-הכל חולמת לשמור על הבית. וישראל ביתנו גם אתם קחו אוויר... זה שאתם כעת בפינת הבובות לא אומר שאתם מריונטות. סיעות - הרגענה כולכן. זה בסדר לשחק באותה פינה יחד. ייתכן שלא תסכימו על כללי המשחק, זה טבעי, בדיוק בשביל זה נוצר
'שיח מקצועי בין שווים'.
ואם חשבתם שרק בפוליטיקה זה משחק ילדים, צאו ולימדו מה קורה בספורט. ההפרדה שמעניק הצבע חלחלה אל נשמות האוהדים. אף צהוב לא מפרגן לאדום ואף ירוק לא מוכן לשבת ליד כתום וכך כל צבע יוצר לעצמו זהות משלו עד כדי אִבּוּדָהּ. ואבוי אם הצהובים יפקיעו גול - שאר הצבעים מיד ימציאו שיר כדי להימנע משברון לב. בדיוק כמו שבגן הילדים ממציאים כינויים לצהוב שנכנס לפינת משחק בה נמצאת כרגע קבוצת צבע אחרת. בדיוק כך גם קורה בפוליטיקה - אוי ואבוי שאחת המפלגות תעשה משהו מועיל, מיד כל מתנגדיה ירעמו ויצאו מגדרם ויוכיחו שהטוב שהמפלגה עשתה זו הטעות הכי גדולה שיכלה להיות אפילו אם הבקיעה גול נדיר הַיְשֵׁר אל בֵּין הַחִבּוּרִים.
כנראה שכבר שכחנו... שמהותה של מפלגה פוליטית היא לדאוג לכל אזרחיה ולא רק לפעיליה. שמהות הספורט היא הנאה, ראווה והישג אישי המבוסס על
'ניצחון הרוח את הגוף' ולא
'מלחמת צבעים'. ושהגננת בסך-הכל חילקה את הילדים לצבעים כדי שיהיה סדר בגן.
וכן, כחברה גם כבר שכחנו, מה מהותי ומה חסר ערך, במה להתרכז וממה להרפות, מה תורם לסדר החברתי ומה מביא לערעורו. שכחנו ש"צדק" רק בית משפט עושה. ומשום ששכחנו זאת אנו מהלכים כזומבים המזהים אך ורק צבעים, סיעות וקבוצות. אנו חיים ב'דִמֶנְצִיָּה מוּסָרִית'. ואפילו הדמנציה כבר לא מדאיגה אותנו, גם אליה נעשינו אדישים כי כל מה שאנו צריכים לזכור זה בסך-הכל את ה'צבע' או את 'שם הקבוצה' אליה אנו משתייכים. מאוד פשוט, יש לנו את הצבע כסימן זיהוי למקרה שבגלל ה'דִמֶנְצִיָּה' נשכח את הדרך חזרה אל עצמינו, אל מי שאנחנו באמת.
לא כזה מסובך ומה זה כבר משנה, תבחרו צבע ותצטרפו. כל שצריך זה סימן זיהוי, למשל, חולצה בצבע מסוים - בספורט, שם מפלגה - בפוליטיקה או סתם מדבקה עגולה תלויה על לוח שהגננת שולה הדביקה כשחילקה לקבוצות.
אז עכשיו אתם מבינים למה זה חזק מאתנו? כי גדלנו על ברכי הצבעים, השמות והקבוצות. כבר בגיל 4 - 5 חילקו אותנו לפי צבעים ואוי למי שלא הקפיד עליהם. ואו... איזה מחירים שילמנו כילדים...: חרם, כינויי גנאי, שירים, העלבות, מכות. והנה עכשיו, שוב אנו משלמים מחירים,
האם לא למדנו מההיסטוריה שום דבר? העניין הוא שהפעם המחירים עלולים להיות גדולים יותר. אנחנו עלולים לאבד את הסולידריות החברתית, את הכבוד לצדק ולחוק, את הרעות ואת אהבת חינם עליה חונכנו לדורי דורות בתוך ביתנו וחלילה להביא על עצמינו את קללת הָאָנַרְכִיָּה.
אותו צבע
סלחי לי הגננת שולה - את לא אשמה. לא ידעת שהילדים שחינכת ל'אהבת האדם' ול'אהבת המולדת' ימשיכו גם כמבוגרים להשתמש במשחק הצבעים!
בגן - לא היה בלגן.
בספורט - יש בלגן ניסבל בינתיים. אך מה יהיה על מדינתנו? האם נוכל להמשיך ולעודד כאוס שכזה.
ברור שלא!!! זה נכון שתקופת הקורונה מציפה את השברים והחללים שיש בלב החברה, אך גם אין מדינה מֻשְׁלֶמֶת - יש מדינה הַשְּׁלֵמָה בתוך עצמה, מדינה שכל פלגיה חיים בשלום זה עם זה - שם טמון חוסנה הפנימי של מדינה.
ואם בחוסן עסקינן אז למזלנו, יש את צה"ל. בצה"ל אין צבעים. כולנו אותו צבע - 'חאקי'. בין אם אנו חיילים או אזרחים החוזרים למילואים יש תמיד את צה"ל שמזכיר לנו שבמלחמה או בשלום, בטוב או ברע
'כולנו רקמה אנושית אחת חיה' עם אחד עם לב אחד המרגיש את אותן הדאגות ונלחם על אותן המטרות: לשמור על הבית, להגן על המדינה היקרה שבנינו בכל כך הרבה דם, יזע ודמעות.
נזכור ולא נשכח אף לא לרגע אחד את כל ההורים השכולים והמשפחות האבלות שאיבדו את יקיריהם בהגנה על המולדת ולמענם נעצור רגע כדי לעצור! מעולם לא בחרתי צבע כדי למרוד בשאר הצבעים וגם לא בחרתי בסיעה כדי להוכיח שהאחרות פחות טובות ממנה - האם זה בגלל שבגן שלי הגננת לא חילקה אותנו לקבוצות על-פי צבעים? שווה להעיף מבט לאחור אל ההיסטוריה האישית שלנו. ייתכן שהגיעה העת שכל אחד מאתנו יבדוק וישאל עצמו מה מביא אותנו לבחור בצבע מסוים ולהחרים את כל שאר הצבעים?
אני לא מוצאת אף לא צבע אחד ששווה שבגללו אוותר על שאר הצבעים, כי כל הצבעים הם יפים - אוהבת אני את כולם, אהבת חינם! 
