המצב קשה? תתחילו להתרגל

באחד הממים היותר מצחיקים שנתקלתי בהם לאחרונה מככבת דווקא דמות מ"רחוב שומשום" - וזאת למרות שאותה דמות אמורה הייתה להיחשב לדמות טראגית בכל קנה מידה אנושי. אוסקר-פח (Oscar the Grouch) הוא הדוד הירוק והפרוותי מאמריקה של "מוישה אופניק" הישראלי. כמו אחיינו במזה"ת, גם חייו של אוסקר-פח האמריקני הם "חיים בזבל" (כפי שמרמז שמו בעברית). אוסקר, למעשה, גר בתוך פח אשפה- כזה מן פח וינטג' מתכתי עם מכסה עגול המונח עליו ברישול.

ובכן, באותו מם משעשע מופיע אוסקר-פח בפוזה אופיינית - שהוא מציץ מתוך פח האשפה (מכסה הזבל הקלאסי משמש לו ככובע). במבע ספק-זועם ספק-מיואש הוא מתוודה על אי-שביעות רצונו מחייו המקצועיים. "לא בדיוק מה שחלמתי להיות כשאהיה גדול", הוא מקונן.

אוסקר הוא דמות מעניינת, רבת רבדים ומורכבת לאין ערוך מאופניק הישראלי, השטוח והחד-ממדי. אחת מתכונות האופי הבולטות של אוסקר היא הנטייה להתלונן ולהתבכיין כל הזמן ועל כל דבר כפי שמרמז שמו באנגלית ("Grouch" הוא מעין "נאחס" כזה- אחד שמשבית לך את היום בתלונותיו האינסופיות).

מדובר בדמות קאלט שמצאה את עצמה לא פעם במרכזו של הדיון הציבורי העוסק בהבניית השיח הכלכלי בארה"ב, אולי (או בעיקר) משום שמדובר בדמות הראשונה אליה נחשפים ילדים אמריקניים, אשר מגלמת הומלס חסר-כל ובלתי-מסתגל הנמצא בשולי-השוליים של המיינסטרים החברתי.

זוהי אם כן, דמות שניטש סביבה ויכוח: מה קדם למה, הביצה או התרנגולת? האם אוסקר מצא את עצמו בפח הזבל בשל עצלנותו, חוסר האונים הנרכש שלו, גישתו התבוסתנית לחיים ונטייתו להאשים אחרים במגרעותיו? או שמא מדובר במצב הפוך- אוסקר הוא מיואש, תבוסתני ומיילל היות שהחברה לא העניקה לו כל סיכוי להצליח מלכתחילה?

מדובר למעשה באותו ויכוח עתיק יומין הניטש בין שתי הגישות החברתיות-כלכליות המרכזיות בארה"ב. מהצד האחד- הגישה הליברלית, המקדשת את השוק החופשי וערכי התחרותיות גם במחיר השלכתם לשוליים של "אוסקר-פחים", כאלו שאינם מסוגלים או מעוניינים להשתתף במרוץ הכסף המטורף. מנגד - הגישה הסוציאל-דמוקרטית, המקדשת שוויון זכויות חברתי, והמואשמת לא פעם בהיותה מקלט לעצלנים ולא-יוצלחים התופסים נסיעה חינם על גבם של אנשי עמל יגעי כפיים.

נראה כי "רחוב שומשום" - הרחוב הבדיוני ששימש כערוץ להבניית המציאות עבור דורות של אזרחי העולם המערבי הוא מקום די ספרטני מבחינה תעסוקתית. זה לא כל-כך מעניין אם לאוסקר היה אבא שיכור ומכה, או שהוא נזרק מהבית לפני שהגיע לגיל בר-מצווה. אף אחד גם לא שואל אם הוא מכור למשהו או האם הוא מתמודד עם בעיה נפשית. יכול להיות שהוא בדיכאון, ייתכן שאיפשהו הוא עדיין לא לגמרי חזר מווייטנאם, עירק או אפגניסטן. אבל כל זה לא רלוונטי לעניין ייצור סדרתי של כסף, והמסקנה ברורה על אוסקר להשלים עם מצבו ולצאת לפשוט נבלה בשוק, לבל יזדקק לבריות.

עד כאן טוב ויפה, אך ישנו עוד מכשול בדרך: כל עוד לא ישכיל אוסקר לאמץ גישה אמריקנית דהיינו, יחדל מלהתלונן ויתחיל לפזר חיוכים וגישה חיובית המשדרת הצלחה- סביר להניח שאיש לא ירחם עליו ויקבל אותו לעבודה. אוסקר מצדו כבר הפסיק להיכשל-הוא כבר בשלב די סטואי - הוא בז למעמד, לכסף ולנשים, ומקיים הלכה למעשה את מאמר בוב דילן בשירו "רולינג סטון" - "כשאין לך שום דבר, אין לך שום דבר להפסיד". אוסקר הוא דיוגנס מודרני שהמיר את המגורים בתוך חבית למגורים בפח אשפה.

מעניין לשאול, מה עושה אוסקר בתקופת הקורונה? הוא ודאי מתלונן על זה שכל-כך הרבה הומלסים חדשים הגיעו זה מקרוב לגור בפחים שלצדו, ומטרידים את שלוותו. בעקבות המשבר הכלכלי הנגרם כתוצאה מהמגיפה, אוסקר כבר לא היחיד שגר בזבל. יודעים מה? יחסית לאותם הומלסים חדשים הוא אפילו לא נחשב לכזה בכיין. קרוב לוודאי שהוא לועג לעג מר לאותם אנשי-עסקים ויזמים לשעבר, אלו שעד לפני שבוע לא זיכו אותו במבט נוסף כאשר חלפו על פניו בדרכם לסגור עוד עסקת-ענק שבסופה יטענו "כוחי ועוצם ידי". הוא ודאי בז לאותם אקדמאיים וראשי קתדראות אשר נהגו להסתכל עליו מלמעלה, כשהבעה מעושה של רחמים מזויפים משוכה על פניהם. לאחר שאחרון הסטודנטים הפסיק להופיע אפילו לשיעורים בזום, הפך אוסקר למורה האמיתי - כעת הוא זה שיכול ללמד את כולם איך להסתפק במועט. הוא זה שיכול לשמש "מנטור" ו-"קואוצ'ר" עבור מי שאשתו זרקה אותו מהבית, הוא זה שילמד אותך איך ישנים על ספסל, הוא זה שהפך בין לילה למופת של התמודדות נכונה עם המשבר הנוכחי.

העולם נמצא בתקופת דמדומים אשר לא ברור מתי תחלוף אם בכלל. תארי-כבוד, השכלה, לשון חדה ושכל חריף - כל אלו לא יועילו במאום במצב הכלכלי הנוכחי. האם הקורונה היא שעתו הקשה של הליברליזם האמריקני? אולי כולנו היינו זקוקים לניעור הזה כדי להזכיר לנו שמושגים כגון עצמאות פיננסית, הצלחה חומרית וביטחון כלכלי אינם תלויים בכישרונותינו, חריצותנו או מוסר העבודה שלנו. ללא חסדי שמיים כולנו עלולים להפוך יום אחד להיות שכנים של אוסקר, גם אם אנחנו הכי מוצלחים - גם אם עשינו הכל נכון.