אם ובת בעולם השירה

נועה כליף, בתה של המשוררת איריס כליף, פרסמה לאחרונה ספר שירים. זהו ספר ביכורים שעורר אותי לשאול את האם והבת על היותן יוצרות שצומחות יחד. לא פשוט להיות יוצר או יוצרת וגם לצמוח בבית שבו הפעילות היצירתית היא משמעותית עבור האם. נועה, צעירה שנמצאת בשירות הצבאי, בעוד אמה כתבה ופרסמה לאורך שנים כמה ספרי שירה.

יכול להיות שהשאלות שלי צפו ממקום שבו אני נמצאת כיוצרת וגם לי בנות. הכמיהה שילדך ילך בדרכך כיוצר וכאמן לא תמיד מוגשמת. אני מאחלת לאיריס ולנועה להמשיך לשורר זו לצדד זו בעולם הזה של כתיבת שירים ולשתיהן היה שאלון זהה והרי התשובות של איריס כליף שאלה ספריה:

"בשביל קסום נושפת לוליטה" /הוצאת תמוז ראה אור בשנת 2001, "ירח בר"/בית עקד ספרים ראה אור בשנת 2017, "בת אלוהים" /הוצאת חדרים ראה אור בשנת 2020.

האם את יכולה לציין את נקודת ההתחלה? מה דרבן אותך לכתוב?

קשה לי לנקוב בנקודת התחלה ספציפית שגרמה לי לכתוב, היות שאני זוכרת שמגיל קטן (שש) בכל פעם שהייתי רואה או אוחזת בידי ספר שירה, פעמה בי התשוקה לשפוע ולהאיר לעולם ברוח נפשי החולמת. היה פוסע ונושם בליבי תדר רוחני שאינני יכולה להסביר פשר מהותו וכי ידעה נפשי מגיל צעיר שהכתיבה תהיה חלק מחיי עולמי רוחי לבי וגופי?

האם קיים ספר שירה שהשפיע עליך

לא... אעז ואומר את האמת הפנימית אשר בליבי. לדאבוני לקרוא ספרים זו תשוקה שמעולם לא בערה ברוח נפשי. ספרים ספורים קראתי בחיי, סבורה שכנראה את ההתפתחות הרוחנית שלי הייתי צריכה לנשום, לינוק ללמוד ולהכיל דרך מרחבי הטבע, היקום ונסתרות בורא עולם, דרך נופם של רגעי וגווני האהבה, הכאב, הפחד, התעוזה, היופי, האכזבה, התשוקה והחלומות שהאירו העשירו והציפו חיי.

פרסום ספר שירה הוא חשיפה של מאווי הנפש של מה שמתחולל בתוכנו. מהו החשש שניצב בפני המפרסם ספר ראשון והאם זה משתנה עם הזמן?

למען האמת, מעולם לא היה בי חשש או פחד מסוים לגבי חשיפת מאווי נפשי ורוחי בעת הוצאת ספר ביכורי. נהפוך הוא, בערה בנשמתי תשוקה וערגה גדולה לשתף ולשפוע מעולמי הפנימי, חלומותיי, כמיהותי, כאבי, אהבתי, ילדותי, נשיותי ונסתרות רוח לבי. בנשמתי חשתי כי זוהי זכות גדולה עבורי לזרוח ולשקוע עולמי בממלכת אל הבריאה ובחלוף הזמן תחושה זו של הנשמה בשלה והעצימה.

כל אחת בוחרת שיר בספר של השנייה ותנסה להסביר מדוע בחרה בו

השיר שבחרתי להביא מספרה של בתי נועה הוא געגועים קטנים. בחרתי בו מהמקום האנושי המגיר אל רגש געגוע החיים המאיר והגומע ברוח הלב רגעי תשוקה, יופי, כאב, אהבה, פחד ובגרות אשר יונקים מזמן החיים בשלות וזיכרון בו רוח הלב והנפש מתפוררים לגעגוע. ציטוטים מהשיר - "לפעמים, געגועים קטנים מבקרים אותי. הם דופקים בשקט בדלתות שנעלתי פעם. ואני, מסרבת לפתוח להם את הדלת למקום שבו אני נמצאת. ולאפשר להם לשהות לצידי בשנית. אני מביטה בהם דרך הסורגים שבחלון, מבלי שיוכלו לראות שבפנים הבית מתפורר... עם זאת, בחלק מן הפעמים, יש געגוע קטן הנשאר בחוץ ומסרב להעלם. ואני מרחמת עליו. ועל עצמי יותר. ופותחת בעבורו את הדלת לנפשי, בה שנינו מתפוררים יחד".

געגועים קְטַנִּים

לִפְעָמִים, גַּעְגּוּעִים קְטַנִּים,

מְבַקְּרִים אוֹתִי.

הֵם דּוֹפְקִים בְּשֶׁקֶט

בַּדְּלָתוֹת שֶׁנָּעַלְתִּי פַּעַם.

וַאֲנִי, מְסָרֶבֶת לִפְתֹּחַ לָהֶם אֶת הַדֶּלֶת

לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי נִמְצֵאת.

וּלְאַפְשֵׁר לָהֶם

לִשְׁהוֹת לְצִדִּי בַּשֵּׁנִית.

אֲנִי מַבִּיטָה בָּהֶם

דֶּרֶךְ הַסּוֹרְגִים שֶׁבַּחַלּוֹן

מִבְּלִי שֶׁיּוּכְלוּ לִרְאוֹת

שֶׁבִּפְנִים הַבַּיִת מִתְפּוֹרֵר.

עִם זֹאת,

בְּחֵלֶק מֵהַפְּעָמִים

גַּם כְּשֶׁהַדֶּלֶת סְגוּרָה,

יֵשׁ גַּעְגּוּעַ קָטָן

הַנִּשְׁאָר בַּחוּץ

וּמְסָרֵב לְהֵעָלֵם.

וְעַד שֶׁ

אֲנִי לֹא מְאַפְשֶׁרֶת לוֹ

לְהִכָּנֵס פְּנִימָה

לְתוֹכִי

הוּא נִשְׁאָר בַּחוּץ

וְגָדֵל.

וַאֲנִי מְרַחֶמֶת עָלָיו

וְעַל עַצְמִי יוֹתֵר.

וּפוֹתַחַת בַּעֲבוּרוֹ

אֶת הַדֶּלֶת לְנַפְשִׁי.

בָּהּ שְׁנֵינוּ מִתְפּוֹרְרִים יַחַד.

ממה את שואבת את ההשראה?

את ההשראה לכתיבתי אני שואבת דרך עולמי הפנימי המביט לתשוקותיי, חלומותיי, כמיהותיי, פחדיי, כאבי, נשיותי ואהבתי. כשיוצרת שיריי, צוללת ושוקעת בעולם של קסם ודמיון הנברא על-ידי חלומותיי הפסועים בטבע האהבה, חסד שמיים, בכאב אור גופי, ראיית הנסתר והחיבור העז הנושם ברוחי לאדון עולם בורא כל קול העולמות. הנני חיה עולמי בנתיבים שעיניי, לבי, גופי ורוחי נישאים ומביטים ביופיו ומרחבו של היקום, כותבת את נפשי הערומה הפוסעת, השופעת, הרוחצת, הצוללת במעיין הבריאה, הזורחת והשוקעת גופי ונשמתי בנסתרות נבכיי רוח לב הנשמה.

מהו השיר הראשון שכתבת?

קשה לי לזכור מהו השיר הראשון שכתבתי, אבל אני יודעת שהכתיבה פרצה בי בגיל 13. כשהתחלתי להתבגר, גמע בי הרצון לגעת ולהבין את התחושות שעוטפות בליבי. הייתי כותבת על נוהר היופי שמציף ביקום, רוח הטבע המופלאה אל מול הבדידות הפחד והכאב שבנפשי כשחולמת אהבה, אור, חסד חיים.

איך מגיבים בסביבה של המשפחה האם פותחים אירוע משפחתי בקריאת שיר?

במשפחה תומכים, מתרגשים ומאוד מפרגנים על היותנו יוצרות. לא פותחים באופן קבוע אירוע בקריאת שיר.... אבל אציין שביום הולדתם של הורי, הקראתי שירים שנכתבו עבורם וכן כשחמי היקר אורי כליף ז"ל הלך לעולמו כתבתי שיר לזכרו אשר הופיע על המצבה שעטרה את מקום קבורתו. זאת ועוד, כאשר נערך אירוע להנצחת דודי היקר אברהם אפלבאום ז"ל מטעם עבודתו, כתבתי שיר אשר הוקרא לכבודו באירוע.

צרור עצות למשורר המתחיל

עצות למשורר המתחיל - להקשיב ולזקוף רחשי ויצריי הלב, להביט ולהתבונן בראי הנפש, לחוש בטעמו של היקום, לנשום שקיקתה של רוח הנשמה המפעמת, לחיות ולחיות את רגש הדמיון, הכאב, האהבה, הפחד, האכזבה, התקווה, התשוקה, השייכות, הבדידות, הזיכרונות, החושך והאור. להיות המים, האדמה, החורף, הקיץ, השלם של עצמך אשר צומח באור עונות החיים.

חלומות לעתיד כל אחת מנקודת מוצאה

חלומות לעתיד - לקן משפחתי האהובה בריאות איתנה, אהבה, הגשמה ואחדות הלב. להמשיך לשפוע רוחי ביצירה ובאהבה, להאיר לבריאה ולאנושות עולמי בגווני הנפש הלב וממשיות החושים שסוערת בי חיים, לא לחשוש ולהתמיד לגעת בפחדיי, ייסורי וכאביי, שכן רק כך אוכל להתחזק, לצמוח, לנסוק תחושותיי, להגביה חלומי לשמור על יקיריי ולהביט קדימה לעבר אופק גורלי.

והנה נועה כליף שספר הביכורים שלה "אדמות הנצח" בהוצאת חדרים ראה אור שנת 2020, וזהו הראיון איתה:

האם את יכולה לציין את נקודת ההתחלה מה דרבן אותך לכתוב?

התחלתי לכתוב בעקבות מותו של דודי חזי ז"ל ממחלת הסרטן. אני זוכרת היטב את היום שבו בישרה אמי לאחיותיי ולי על כך, הייתי בכיתה ה'. לא הבנתי את מהות הפרידה הנצחית מאדם אהוב ויקר והיא הייתה עבורי קשה מנשוא. העצב בעיני אבי, התחושה המרה של הכאב שהציפה אותי בכל עורקיי והידיעה שלא אראה את פניו של דודי בשנית הם אלו שהובילו אותי לנעול את דלת חדרי, להסתגר בין קירותיו, להפעיל את המוזיקה ולכתוב את השיר הראשון שכתבתי עליו, אותו שיר שהחיה והבעיר בתוכי את להבת הכתיבה אשר מציתה את נפשי, מאז ועד היום. עם זאת, את "המשפטים לחיים" התחלתי לכתוב לגמרי במקרה, בהיותי בכיתה ז' כשעלתה במוחי תובנה לגבי החיים וקיבלתי את ההחלטה לנצור אותה בין פתקי הפלאפון שבידי... מאז, הפך ההרהור ההוא לתובנה בודדת בין אינספור אחרות שהתגבשו להן במרוצת החיים וחוו ליטוש כשהשקפתי על העולם השתנתה והתבגרה לאורך השנים.

האם קיים ספר שירה שהשפיע עליך?

אם עליי להתוודות, אציין כי לדאבוני, איני קוראת לרוב. בחיי קראתי מקטעים אחדים ומגוונים בלבד, כגון שירים מסוימים שלוכדים את עיני ברחבי האינטרנט, משפטים וקטעי ספרות שבהם אני פוגשת בדרך כלל ברשתות חברתיות ולעיתים נדירות יותר בספרים. אלו, במובן מסוים השפיעו על הרצון שלי להוציא ספר שמשלב לא תחום יחיד בפרט, אלא מגוון תחומים אשר שונים במהותם. נחשפתי לצורות כתיבה שונות שעוררו בי את הלהט לנסות סגנונות נרחבים ועל כן, אני מניחה שבמובן כזה או אחר, לא הושפעתי מספר או ממקור ספציפי, אלא מתחומים כללים ברבדי הכתיבה.

מה ההרגשה שאימא כותבת שירים? האם הבת מושפעת מאמה? לפי מה שהבנתי שתיכן חיות את האומנות על גווניה - מחול, ציור, שירה.

אני מאמינה שבמקום מסוים הכתיבה של אמי היוותה עבורי מקור השראה. איני מתכוונת בהכרח על סגנון הכתיבה של אמי אשר מייחד ומבדיל אותה ממני, זאת כיוון שלכל אחת מאיתנו דרך שונה וייחודית להכתים את תחושותיה על גבי הנייר. אני מצביעה על התשוקה שניבטה דרך עיניה כאשר כתבה בילודתי, מעין הילה וברק נסתרים שמייחדים את היוצר מנפשו. ה"ניצוץ" הזה עורר עבורי מקור השראה להחיות את מסדרונות הכתיבה שהיו בנפשי ולהתמיד בה, משום שראיתי את השפעותיה על אמי בצורה ישירה. באופן כזה, השפיעה על אמי בכתיבתה. מעבר לכך, אני מאמינה שלכל אחת מאיתנו מסלול ודרך ייחודיים ונבדלים בצורת הכתיבה ובאישיותה, מפני ששתינו אומנם דומות האחת לאחרת, אך גם נורא שונות זו מזו. בנוגע לאומנות - אמי רקדנית ומכאן ניתזת האומנות בכתיבתה.. אני אישית, איני מצטיינת בריקוד כלל, אבל מתחברת נורא לציור. ולכן אני מניחה שמכאן נובע הקשר שבאומנות הכתיבה של שתינו - האומנות אומנם פועמת בכתיבתי ובכתיבתה, אך בסיסה ומקורה בכל כתיבה הוא אחר כאשר צוללים לעומק מהות הדברים.

כל אחת בוחרת שיר בספר של השנייה ותנסה להסביר מדוע בחרה בו

השיר שבחרתי מספרה של אמי הוא השיר חלומות. בחרתי את השיר, בעקבות הבית האחרון בו. "והמים יעלו בשדה חסדיך. על המזח פורצים לליבי הצמא, חלומות". השימוש במוטיב המים שפורצים בשדה חסדיו של האדם אשר אליו פונה הדוברת בשיר, מצטייר בעיניי כייחודי ויוצא דופן, זאת משום שהמים עצמם תואמים לתיאור החלום באופן מושלם. הם בלתי ניתנים לשליטה - הם סוערים, חסרי צורה אחידה וקבועה ומייצגים חיים וחיוניות. המים שמייצגים את החלומות, הכרחיים לשדה חסדיו של האדם - ואכן כמים, החלומות "פורצים" אל ליבה של הדוברת, הם מופיעים בדלת ליבו של האדם, בהיותו חושק בכך ובין שלא - החלומות מחכים להתגשם, כחסד בשדה החיים שטמון בכל אחד מאיתנו. הם הדבק שמחבר בין לב הדוברת והאדם שאליו היא פונה. המים אומנם עולים בשדה חסדיו של הגבר, אך הם פורצים ושוטפים אף את ליבה ה"צמא" של הדוברת, שמשתוקק לחוש בהם. בסופו של דבר "החלומות" הנכספים מגיעים גם אליה כמים ומציפים את נפשה.

חלומות

בְּדָלִיָּה תְּשׁוּקוֹתֵינוּ נִשְׁבֶּרֶת אַהֲבָה

פּוֹסַעַת רְגָעֶיהָ בְּגוּפִי הַמַּדִּיר

טִפַּת עֵינֶיךָ

וְהַמַּיִם יַעֲלוּ בִּשְׂדֵה חֲסָדֶיךָ

עַל הַמֵּזַח פּוֹרְצִים לְלִבִּי

הַצָּמֵא

חֲלוֹמוֹת

ממה את שואבת את ההשראה?

השראה עשויה להופיע ולהתגלות במקומות ובזמנים בלתי צפויים. אני מאמינה שעבורי, ההשראה לכתיבה באה מבחוץ ומבפנים כאחד. אני מוצאת בתוכי השראה רבה לכתיבה שלי, זאת משום שבסופו של יום, הכתיבה היא הראי לנפש האדם והחלון לרוחו. היא מציגה וחושפת את נשמתו אל העולם החיצוני, ללא קליפות ומעטפת. אני שואבת השראה מתובנות ומתהיות שעולות במחשבותיי לאורך השנים ומביעה אותן בכתב, הן עקב אירועים חיצוניים שמתרחשים לסובבים אותי בחיי והן כתוצאה מאירועים אשר קורים לי באופן אישי, אירועים שאותם אני חווה על בשרי. קשה לי להעיד על מקור השראה מדויק, אני משערת שהחיים עצמם הם מקור ההשראה הטוב ביותר. מאז ומעולם הייתי אדם רגיש מאוד ואני מניחה שמכאן באה ההשראה שלי. אני מרגישה שניחנתי ביכולת לקחת הכל בצורה עמוקה יותר, לטוב ולרע שבדבר, ועל כן קל לי לבטא רגשות ותחושות עזים על גבי המחשב או על גבי הנייר, מפני שכל אירוע או חוויה שאני חווה בחיי, אני חווה וקולטת בעוצמה מלאה. היא אינה חולפת על דרכי כגשם, אלא ניטעת כעצי תהייה באדמת ליבי.

מהו השיר הראשון שכתבת?

שיר על דודי חזי זכרונו לברכה, אשר לרוע המזל אבד בין פרקי החיים.

איך מגיבים בסביבה של המשפחה האם פותחים אירוע משפחתי בקריאת שיר?

במשפחה נורא מפרגנים ותומכים לכל אחת מאיתנו על הכתיבה. אבי ואחיות שלי, סבא וסבתא שלי והדודים והדודות נורא תומכים בנו. כל אחד מתעניין מאוד, שואל, קורא ומגיב (גם אלו שפחות מתחברים לתחום) וזה כל כך חשוב ומשמעותי בעיניי, לגדול בסביבה אכפתית, תומכת, אוהדת ואוהבת שרק מציתה בך את הרצון להמשיך ולבטא את עצמך, להמשיך ולהיות מי שאת בדרך שאת. זה כל-כך לא מובן מאליו... ואני מודה למשפחה שלי על מי שהיא למעני ולאלוהים שהעניק לי אותה. הספר שלי לא יכול היה לראות אור, לולא אלו שהאמינו בי לכל אורך הדרך, ללא צל של ספק.

צרור עצות למשורר המתחיל

אני מניחה שהעצה הטובה ביותר היא לא לפחד להעביר לדף את התחושות, הרגשות והמחשבות שעמן אנו מתמודדים. לא לחשוש מהקיום שלהם מן הרגע שבו אנו חורטים אותם כמילים, מפני שזו התחושה הטובה ביותר שאדם עשוי לחוות, בעת שהוא פותח את ליבו ואת נפשו לעולם. זהו אכן תהליך קשה, שעשוי להיות מפרך במיוחד עבור לא מעט אנשים, לקבל על עצמנו את היכולת לחשוף את מי שאנחנו באמת. אולם מניסיוני האישי, אשמח להעיד כי זהו תהליך חיוני ומשמעותי מאוד עבור הנפש ואלו שמוכנים לעשות אותו עשויים לקטוף את הפירות המתוקים ביותר מעץ החיים. מומלץ ביותר, גם עבור אלו שלא רואים בכתיבה קריירה אלא תחביב אישי בפרט.

חלומות לעתיד כל אחת מנקודת מוצאה

להיות אני. לעשות את מה שאני אוהבת, באופן שבו אני אוהבת ואם אני רואה לנכון וזה תקף לכל תחום בחיי. אני מעוניינת להמשיך וליצור הן בתחום הכתיבה והן בתחום הציור שבו אני עוסקת במקביל. אני לא מתכוונת להפוך את הכתיבה שלי לקריירה, אלא לשלב אותה בחיי באופן קבוע, מפני שהיא חלק ממני ולא תעלם לעולם. באופן נרחב, אני משערת שהחלומות שלי הם פשוטים ותואמים לחלומותיהם של מרבית האנשים שפגשתי בחיי - שהסובבים שלי ואני נהיה בריאים, להקים משפחה, למצוא קריירה טובה שאוהב לעסוק בה ולהמשיך לממש את עצמי בכל דרך שאראה לנכון. ובעיקר, להיות מאושרת ממי שאני, ממה שיש לי וממה שאין לי ולהודות על המתנות שאלוהים הציב ומציב עדיין בחיי, מדי יום ויום - כי לחיות ולהיות כאן, זו הזכות הגדולה ביותר שיכולתי לבקש.