גם כאשר התברר לישראל כי הרשות הפלשתינית, בראשותו של מנהיג הפת"ח יאסר ערפאת, היא רפה ומושחתת, אין-אונית ועוינת, היא לא קיצרה לה את החבל. האשראי שהעניקה לערפאת היה ארוך, בלתי מוגבל בזמן, בלתי מותנה ובלתי קצוב בו. אשראי נדיב להפתיע.
גם כאשר נואשה ישראל מהתקווה ומהסיכוי להגיע להסדר עם ערפאת, היא לא שברה את הכלים והניחה לו להמשיך לקשקש בקומקומו הריק.
ישראל, מדינה דמוקרטית למופת, אינה מקבלת ואינה משלימה עם תוצאות הבחירות הדמוקרטיות ברשות הפלשתינית.
היא אינה מעניקה לחמאס, שהעז לנצח, שום סיכוי, שום תקווה, שום אשראי. אף לא יום חסד אחד לנסות להוכיח בו, שאולי אצלו הדברים אינם כתמול שלשום. ישראל, חזקה מתמיד, רואה בניצחון החמאס איום קיומי. סחרחרה, אובדת עצות, היא מתכנסת לטכס עצה: מה עושים? כיצד נוהגים?
ישראל שוגה קשות כאשר היא משדרת לחמאס ולעולם, כי מי שניצח בבחירות דמוקרטיות ונבחר באופן מסודר לגיטימי להנהיג את העם הפלשתיני הוא פסול לכל קשר: לא זה בלבד שהוא מוקצה מחמת מיאוס - הוא מנודה מחמת איום וסכנה.
ישראל שוגה. ניצחון החמאס העניק לה פרק זמן, לא בלתי מוגבל, שבו היתה יכולה להעמיד בפני הארגון הטרוריסטי הרצחני, שאינו מכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל ומוסיף לקרוא להשמדתה ( רעיון מכונן בתודעת הארגון ועקרונותיו המעוגן גם באמנתו), מבחן אמיתי לבחינת מהותו ודרכו. הניצחון המפתיע שלו הביא אותו לצומת דרכים היסטורי. מכאן ואילך ידעו הכול אם הוא שוחר שלום הוא מחרחר מלחמה. האם הניצחון ריסן ומיתן אותו או חימם והלהיט.
חוזקה של ישראל עשוי לגרום לחמאס מחשבה שניה. האחריות ה"ממלכתית" המוטלת עלו כנציגו הנבחר והבכיר של העם הפלשתיני אמורה לחולל בו מפנה תודעתי. הלחץ הבינלאומי עליו, אף הוא אמור לעשות את שלו. החמאס עלול לגלות, כי אם ימשיך ויתמיד ללכת בקו הנצי, הלוחמני וה"שאהידי" שלו, הוא עלול להיקלע לפינה ללא-מוצא, שבה יוקע וינודה מהקהילייה הבינלאומית. לא בטוח שמנהיגיו יבחרו מרצון ומדעת להיות במקום הקשה הזה.
לישראל בוודאי אסור לעצום עיניים, אבל עליה לפקוח אותן אל כל המראות כולם, אל כל התרחישים האפשריים, אל כל התסריטים הסבירים. עליה לסייע לחמאס לעצב אתוס ארגוני חדש בדרכו להפוך מארגון טרור למפלגה (מפלגת רוב!) לגיטימית.
הסיכוי רב מהסיכון. ההעזה והנחישות משתלמות ומועילות יותר מההיסוס והרתיעה. לקיחת סיכון מושכל ומחושב טובה מההימנעות, שיש בה הודאה באי-אמונה באפשרות האצת תהליך שעשוי להוביל למקום אחר, טוב יותר, לכל תושבי המזרח התיכון.
איש אינו יודע כיצד תשפיע מדיניות חדשה של ישראל כלפי החמאס. אם ישראל לא תפנה עורף קשה אלא תושיט יד רכה לפיוס; אם ישראל תכריז על נכונותה להעניק לחמאס הזדמנות היסטורית, בלתי חוזרת, לשינוי עקרונותיו ומדיניותו הנגזרת מהם, ולהסתלק מרעיון העוועים המופרך של חיסול ישראל;
אם ישראל תשכנע את החמאס כי יש לו המון מה להרוויח אם יזנח את דרך המאבק האלים, המזוין, הרצחני ויפנה לדרך של הידברות ופשרה; אם ישראל תהין לפקוע עצמה מבועת-הסירוב שבו היא מתבצרת ("כל העולם נגדנו") כגולם בקליפתו ותיפתח אל מחשבה מדינית חדשה, שבלבה - תעוזה ופריצת גבולות - מי יודע, אולי המדיניות הזו תגרום גם לחמאס לחשוב מחשבה שנייה, חדשה, שכפועל יוצא ממנה ייווצר כאן מצב חדש, שאותו איש לא יכול לצפות כיום.
מה שלא עשו הפלשתינים תחת מנהיגותו המצמיתה של יאסר ערפאת, כאשר ישראל העניקה להם חבל ארוך כאורך הגלות, עשוי לעשות דווקא החמאס, שישראל אינה נותנת לו אף לא קצה חבל. שווה לנסות, לא?
