יש בתוכנו מכחישי-מציאות. אלה, מתרצים את נצחונו של החמאס בהישגיו החברתיים ובשחיתות הפתח. ובלבד שלא להודות בעובדה המוצקה, שהעם הפלשתיני בחר בבחירות חופשיות באיסלאם הלוחם ונתן ביטוי דמוקרטי לרצונו, שלא השתנה זה 120 שנה, לזרוק את היהודים מן הארץ.
הם קנאים, אך אין להחליף פנאטיות בפרימיטיביות. קנאי יכול להיות מתוחכם ומסוגל להתמתן זמנית לצרכים טקטיים, אך לעולם לא יתפשר על חשבון המטרה האסטרטגית, האידיאולוגית.
לנין, שהנהיג "כלכלה חדשה" מעין קפיטליסטית (נא"פ), היטלר ש"התמתן" לצורכי האולימפיאדה בברלין (1936), לא וויתרו על "עולם המחר", או על ה"רייך בן 1000 השנים". גם החמאס, אין סיכוי שיראה מן השלטון, את אשר לא ראה מן האופוזיציה.
לאחר בריחת הצבא היהודי מעזה וחיסול 25 התנחלויות, הרגישו הפלשתינים חופשיים לחולל את המהפך החמאסי המבטא את האמת הפנימית שלהם ומאפשר להם להסיר את מסכת אוסלו, ובלשונו של פייסל חוסייני להוציא את הלוחמים מתוך הסוס הטרויאני. אחרי שני נצחונות על היישות הציונית - אוסלו וההינתקות - הם לא ראו עוד צורך לשחק משחקים.
עפ"י הסקרים, עומד להתרחש מהפך גם בצד הישראלי, אם כי בכיוון ההפוך. גם כאן תיפול המסכה, והפרצוף האמיתי, תמצית המהות הפנימית, יתגלה במערומיו: קדימה - לאחור, כתנועתם של הצלבנים מן ההר לעבר חוף הים. זה אחרי זה נפלו מבצרי ההתנחלות הצלבנית בראשי ההרים, ואדמה הוחלפה בזמן - עוד כמה שנים של משחקי כוח ואינטרסים. אידיאולוגיה (צלבנית) לא היתה שם.
בניגוד לחמאס, מפלגת קדימה, בעלת פטנט הראייה הכפולה ("מפה" - מה שלא רואים "משם"), ריקה מאידיאולוגיה ופראגמטית, כלומר חפה מכל יעד ומשאת נפש, ערב-רב של מחפשי שררה ומשרות, פליטי בתי גידול אידיאולוגיים שונים ואף מנוגדים.
החמאס היא תנועת כיבוש וגם תנועה של חזרה לערכים ולמסורת, ואילו קדימה היא מפלגת נסיגה והינתקות טריטוריאלית, ואף רוחנית. שלטון לשם שלטון, כוחנות, ציניות ושחיתות מבית מדרשם של מייסדי התנועה, שרון ובניו.
ישראל של קדימה משתקפת בשפה, ראי הנפש הלאומית. פעם עלו לארץ וירדו ממנה, היום - "מהגרים". על אדמה ומולדת שומעים עוד רק בפינתה של נתיבה בן יהודה. ארץ-ישראל הודבקה למתנחלים, הישראלים מסתפקים במדינה.
הצלבנים בשקיעתם החליפו את ירושלים בעכו. ישראל החדשה מעדיפה את תל אביב. פרשן ידוע חוזה מלחמה חדשה עם הפלשתינים, שבה תהיה ישראל בנחיתות צבאית: אין לה חפץ בנצחון. ניתן להוסיף, שגם אויב אין לה, מושג הנקמה הוצא מן המילון שלה, ו-1,500 הרוגיה מאז אוסלו נפלו ב"אירועים" וב"תקריות". שוררת הכחשה פאתולוגית לגבי היותנו במלחמה ולגבי האויב מולנו, שניתן, וצריך, להביסו ולנצחו.
כאשר הפנאטי והדינאמי, זה הרואה "מפה" בדיוק את אשר ראה "משם", מתנגש בפראגמטי, בפאסיבי ובעייף (אולמרט: "עייפנו מנצחונות..."), כאשר לוחמי החמאס מלאים מוטיבציה וצה"ל עסוק בהרחקת חובשי הכיפות, אחרוני המאמינים בצדקת הדרך - התוצאה היא בלתי נמנעת. סימן לבאות: מחבל החמאס, אחמד אל-חג'רי, שנבחר כנציג מחוז שכם, שוחרר ע"י ממשלת קדימה לקראת פתיחת ה"פרלמנט" הפלשתיני.
ערבי ישראלי הכריז: "אני תומך בחמאס - ומצביע קדימה!" זו אינה סתירה, זה הגיון ברזל.
מכלא מגידו ענה אחריו מנהיג מהחמאס: "אמרתם 'דין נצרים כדין ת"א?' ראו, לאן הגעתם - עכשיו דין ת"א כדין נצרים!". בנצרים, כידוע, פגשה פלשתין-של-חמאס את ישראל-של-קדימה.
למן היום הראשון המשילו הערבים את המפעל הציוני למסעי הצלב, שנסתיימו ב-"דין ממלכת-ירושלים כדין עתלית", המבצר האחרון שממנו התנתקו בשנת 1291.
האם גזירה היא, ואין לשנותה?
