"זה היה מביך לארה"ב בעיני העולם", פסק הכתב הבכיר והוותיק של CNN, וולף בליצר, דקות אחדות לאחר סיום העימות הראשון (יום ד', 30.9.20) בין דונלד טראמפ לבין ג'ו ביידן. כותרת אחרת באתר CNN קבעה, כי טראמפ שלט בעימות – אך אין זה אומר שהוא ניצח בו.

עיתונאים אמריקנים בעלי ניסיון מיהרו לומר, שזה היה העימות הכאוטי ביותר בהיסטוריה. וגם ברור לחלוטין מי הפך אותו לכזה: דונלד טראמפ. הוא הרים את קולו, התפרץ לדבריו של ביידן, קטע את המנחה כריס וולאס, התעלם מהכללים המוסכמים שנקבעו מראש וכמה פעמים השתלט כמעט בכוח על זכות הדיבור. והתכנים – אוי, התכנים. מעלבונות אישיים לביידן ומשפחתו, ועד לשקרים בוטים שכבר הופרכו שוב ושוב. מלגלוג על השכלתו של ביידן ושיימינג לבנו שהתמודד עם בעיית סמים, ועד לטענות על ריגול נגדו בידי ממשל אובמה והונאות נרחבות בהצבעה בדואר.

ביידן ניסה ללכת בין הטיפות: לא להיראות כמו ילד מוכה ולא להתנהג כמו בריון הכיתה. זה כנראה בלתי אפשרי. קולו הרך עמד בניגוד מוחלט לקולו הרם והתוקפני של טראמפ, ואולי בגלל זה הוא ניסה שיטה אחרת: לצחוק בפה מלא לנוכח טענותיו של יריבו. ושיהיה ברור: ביידן נטל את חלקו בהטחת העלבונות חסרת התקדים. דומה שאיש לא העז לכנות את נשיא ארה"ב "שקרן" ולהטיח בפניו ש"אין לו מושג על מה הוא מדבר". לזכותו של ביידן ניתן לומר, שהוא יכול לטעון להגנת "אמת דיברתי".

אצל טראמפ קשה לדעת האם מדובר בטבע, בטקטיקה או באסטרטגיה. קרוב לוודאי שהראשון הוא העיקר; האיש כנראה אינו מסוגל לקבוע אסטרטגיה ולדבוק בטקטיקה, כפי שמלמדים אין-ספור דיווחים (כולל של בכירים לשעבר בממשלו) על הדרך בה הוא מנהל את ענייני ארה"ב והעולם. אבל הטבע הזה משרת אותו היטב, לפחות מול ה-base שלו: הם אוהבים אותו תוקפני, הם בטוחים שזה "אנחנו נגד כל העולם", הם מתמוגגים מכל מילת גנאי שהוא זורק.

טראמפ משקר כל כך הרבה, עד שקשה לרוץ בקצב שלו. הוא משקר כל כך הרבה, עד שאפילו הוא מתחיל להאמין לעצמו. בדיקת העובדות בזמן אמת הראתה שהשקרים, הבלופים והאי-דיוקים שלו עלו פי כמה וכמה על אלו של ביידן, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית. זה משנה? ממש לא בטוח. אנחנו חיים בעידן בו העובדות אינן חשובות ליותר ויותר אנשים, המוכנים להאמין לכל מה שאומר הצד שלהם ולשלול את כל מה שאומר הצד שכנגד. בארה"ב ההקצנה הזאת חמורה במיוחד.

לפחות ברמה המיידית, התנהלותו של טראמפ עזרה לו: השיח מיד לאחר העימות היה על הסגנון ולא על התוכן, והקורונה – הבעיה הכי גדולה של טראמפ – כמעט נשכחה. השאלה היא מה תהיה ההשפעה על הבוחרים, וכאן התשובה רחוקה מלהיות ברורה. כאמור, ה-base של טראמפ יאהב את ההופעה שלו, אבל הוא צריך להשיג קולות של מתלבטים ולמחוק את יתרונו של ביידן במדינות המפתח. טראמפ חייב לנצח בעימותים, בעוד ביידן יכול להסתפק בתוצאת תיקו. במצב שגרתי, הופעה כזאת הייתה עולה לו בבחירות; אלא שאחרי ארבע שנים של טראמפ ובעיצומה של מגיפה, ספק אם ארה"ב במצב שגרתי.

כאשר מנקים את רעשי הרקע (פשוטו כמשמעו), לא היו בעימות הזה חידושים משמעותיים מבחינת התכנים. אבל היו שם שלוש שאלות בהן שתיקתו של טראמפ הייתה רועמת במיוחד. הוא סירב לגנות את הגזענות הלבנה (הבעיה היא בעיקר בשמאל, שב וטען). הוא סירב לקרוא לתומכיו לנהוג באיפוק אם תוצאות הבחירות יתעכבו (אני אנצח, הכריז). והוא סירב להבטיח שיקבל את תוצאות הבחירות (אם הן לא יהיו הוגנות – אהיה חייב לומר זאת, הבהיר).

כאשר מחברים את שלוש הנקודות הללו, התמונה מעוררת חלחלה. יש לטראמפ תומכים גזענים בימין הקיצוני, שרבים מהם מחזיקים בכלי נשק. הם עלולים לראות הפסד שלו כגניבה של הבחירות וכתוצאה של הונאה, כפי שטראמפ למעשה אומר שוב ושוב. הם עלולים לכפור בלגיטימיות של התוצאות, במיוחד אם טראמפ יסרב לעשות זאת. התוצאה עלולה להיות התנגשויות אלימות בעימות על הכרה בנשיאותו של ג'ו ביידן. וזה לא מביך; זה מפחיד.