השבוע עמד בסימן מחלה בלתי נראית - לעיתים אף לא מורגשת - שהיתלה בי לאורך יום שישי ושבת, העכירה את מצב רוחי ושלחה אותי לשבוע העבודה מותש ורב יגון. הופתעתי מפני המחלה מפני שלא צפיתי את בואה ואף לא זיהיתיה כשכבר שכנה בתוכי. מילא אני, אבל אפילו האסטרולוגית ידועת השם מרים בנימיני לא ציינה דבר על אודות המחלה המתעתעת, ולבד מכמה אזכורים אניגמטיים בדבר בני משפחה שיזדקקו לעזרתי והוצאות כספיות גדולות מהרגיל, ניתן לקבוע שגם למלכת העתידות לא היה מושג.
מחלות כאלו, שאינן כורכות בצדן חום, הזעה או התעטשויות מופרזות, הן הערמומיות שבין המחלות. זאת משום שהאדם - במקרה זה אני - חש כאילו גופו פועל כהלכה, אך משום מה מצב רוחו אינו תקין, ומרקם העצבים חשוף מתמיד. האנשים סביבו, שרגילים לראותו יציב כסלע יבש במדבר, פוגשים לפתע אדם המהלך על חבל ומתכופף בפני הרוח.
אני מציין את הדברים רק כדי שתבינו מדוע אני מסרב לכתוב על תוכניות טלוויזיה שבהן צפיתי השבוע. הרי אדם, מה הוא בסך-הכל מבקש? שבצוקי העתים, כשהמאכלת מנקבת בכבדו, יבואו בני האדם הסובבים אותו, יאחזו בכתפו ויאמרו בקול עדין ורך: "אלון, השבוע אתה יכול לוותר על 'פספוסים'". או: "אלון, נכון שיש היום את 'תאמין לי!', תוכניתו החדשה של גבי גזית, אבל מבחינתנו אתה משוחרר, לך לישון". כי אדם, למרות נפח כבודו ורצינות מבטו, אינו אלא פיסת חוסר ביטחון המתעופפת לה בחלל ומחכה לרגע שבה תנחת על האדמה ותוכל להפסיק לכתוב על "מחפשים אהבה עם גלית גוטמן".
אלא שבצד הרצונות והציפיות, מתהלכים להם כל העת החיים, קטנים וסמוקי לחיים, וחומדים לצון על חשבון נדכאים. וכך, בלי בדל התחשבות, הוחלט כי גיליון השבוע יוקדש לנושא השחוק והבלתי נסבל "טלוויזיה". דווקא השבוע, דווקא כשהסערה נושבת, דווקא כשהעמוד המתכנה "טלוויזיה" תיכנן לשבות מטלוויזיה, החליטו אלוהי הסתלבט לעשות מהלך.
מאחר שסצינות מרכזיות מהמיתולוגיה היוונית אינן זרות לי ובקיאותי בתולדות היחסים שבין האלים ובני האדם עשתה לה שם, הבנתי מיד שאין יהיה זה חכם להתנגד לצו הבא מלמעלה. וכך, מותש, רכון ראש ונטול שקט פנימי, צפיתי במוצאי שבת ב"תאמין לי!", תוכניתו החדשה של גבי גזית, המוגדרת כגרסת שנות ה-2000 של "זה הסוד שלי".
ובכן, מה אומר: יושבים להם שלושה סלבריטאים מחוייכים, ומספרים סיפור שכולל סלבריטאים אחרים, ומולם יושבים שלושה סלבריטאים שונים ומקשיבים לסיפור של הסלבריטאים הראשונים. לאחר שמסופרים הסיפורים על-ידי הסלבריטאים, צריכים להחליט הסלבריטאים מי מבין הסלבריטאים אמר אמת.
במהלך התוכנית עלתה בראשי המחשבה שמה האלים בוחנים אותי. אין זה מופרך, אמרתי לעצמי, הרי אברהם כמעט הרג את בנו יצחק כחלק ממערכון לא משעשע של אלוהינו היקר. כך שלצפות בגבי גזית מביך את עצמו זה עניין של מה בכך, מה עוד שסלבריטאים הם תמיד שטר ערובה מסוים להימצאותו של יגאל שילון הנודניק, הנחה שהתאמתה ביום שני בערב על חשבון צדי צרפתי, שהתברר כאדם הנע על הציר שבין הנירוטי ל"דרוש אשפוז בדחיפות".
אלא שהאלים החרישו, ואם היה זה מבחן, נחלתי בו כישלון חרוץ. עובדה: צפיתי בתוכנית מתחילתה ועד סופה, וכשהתברר שהסלבריטאית ציפי שביט אמרה אמת, שהסלבריטאים דני רופ ואנה ארונוב שיקרו, שהסלבריטאית ורדה רזיאל ז'קונט טעתה ואילו הסלבריטאים ענבל גבריאלי ואמיר לוסטיג צדקו, רשמתי לעצמי באותיות קידוש לבנה: אלוהים לא מסתלבט עליך, אלון יקר, זה אתה שמסתלבט על עצמך. כי אלוהים, למרות הכל, עצר את אברהם ברגע המכריע, ואילו אתה, אותך אף אחד לא עוצר, אתה תמיד נשאר עד הסוף, עם מחלה מתעתעת וראש עמוס בזבל.
בהמשך השבוע הקאתי. אומרים שזה טוב לגוף, כך הוא מתנקה.