טרור מתמשך

אין שום קדושה בהפגנות ועצם כינוין כ"קדושות" מצביע רק על בורותם של המכנים אותן כך כמניפולציה פוליטית כדי לסמא את עיניהם של מי שמשכילים עוד פחות מהם. גם אם איזה הרכב של שופטים השתמש או ישתמש בכינוי זה - הלקוח מעולם האמונה והדת - ולא מעולם זכויות-היסוד הדמוקרטיות - זה רק יוכיח שגם השופטים האלה אינם מאורות אינטלקטואליים. הפגנות יכולות להיות לטוב ולרע - בדמוקרטיות או בדיקטטורות. להשתמש בהן ככלי פוליטי הלוך-וחזור במשך שנים מוכיח כי אינן לטוב - אלא לרע בלבד. הן אינן מהוות כלי דמוקרטי - אלא אנטי דמוקרטי מובהק משום שהן מתעלמות מבחירות חופשיות בשלושה סיבובים במשך שנתיים בהן הוכח כי לראש-הממשלה יש רוב קולות בציבור. בדמוקרטיה הפרלמנטרית - רק הבחירות החופשיות הן קנה-המידה היחיד לרצונו של רוב הציבור. ההפגנות אצלנו נגד ראש-הממשלה הן הפגנות של מיעוט שהפך אותם להפגנות-טרור הנהנות מפופולריות רק בזכות שכל המסעדות, הבארים ומקומות השעשועים, בתי-קולנוע וכדור-הרגל - נסגרו בשל המגיפה.

הזכות להפגנות אינה זכות חוקתית מובנת-מאליה. היא לא מופיעה לא בהצהרה זכויות האדם והאזרח מ-1789, שנת המהפכה הצרפתית - לא בחוקה האמריקנית - ואפילו לא "בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו" - פרי רוחו של אפיפיור זכויות-האדם בישראל - השופט אהרן ברק.

אני מומחה להפגנות פוליטיות שלכאורה מתארגנות באופן ספונטני - אך למעשה הן מאורגנות היטב מראש. את מומחיותי לא רכשתי בארץ, אלא עוד בילדותי בבולגריה מייד עם כניסת הצבא האדום בספטמבר 1944. אז החל טרור פוליטי קומוניסטי שמטרתו הייתה השלטת המפלגה בכל תחומי השלטון - על-אף שבהסכמי יאלטה בתחילת 1945 צ'רצ'יל וסטאלין חלקו את השפעות ברית-המועצות והמערב במזרח-אירופה לפי אחוזים: 70% לקומוניסטים - ורק 30% להשפעת המערב.

מלכתחילה היה ברור שמי שמקבל 70% מן השלטון - רוצה את כל המאה אחוזים. את זה השיגו השמאלנים באמצעות הפגנות מתמידות שכל האוכלוסייה אולצה להשתתף בהן, וכמובן לא בדגלים לאומיים - אלא בדגלים אדומים. לא היה סוף להפגנות שכוונתן הייתה השתלטות טוטאלית על מדינה באמצעותן ולא בדרך הלגיטימית של מערב - בבחירות חופשיות וספירת הקולות. זכורה לי במיוחד תגובתם הלגלגנית של הורי ז"ל, כאשר חזרו מאחת ההפגנות שבה הסיסמה הייתה: - "איננו מפחדים מן הפצצה האטומית...".

הלקח שלמדתי מהפגנות-הטרור הקומוניסטיות היה - ונותר כפי שהיה: - הפגנה פוליטית רגילה בוודאי מותרת אם אינה מפריעה לסדר הציבורי - אך הפגנות חוזרות ונשנות עם דגלים שאינם דגלי-הלאום - ספק אם מהוות ביטוי דמוקרטי. אכן - אצלנו, אחרי שלש מערכות בחירות בהן זכה הגוש הלאומי בראשות נתניהו למירב הקולות - ההפגנות היום-יומיות נועדו לסלקו מן הבמה הפוליטית שלא בדרך דמוקרטית ובכך להתחזות למנצחים.

אם כן מאין באה הזכות הכביכול "קדושה" להפגנה? - הרי בכל הדמוקרטיות, כולל אנגליה - להפגנה דרוש רישיון מן המשטרה משום שבניגוד לחופש הדת, חופש הביטוי, חופש האמונה החברתית, והחופש ממעצר-שווא - ההפגנה עלולה לפגוע בזכויותיהם של אחרים - והיא איננה זכות אישית אלא כלי-ביטוי העלול גם לפגוע בזכותו של הציבור למעבר חופשי, לשימוש חופשי בתחבורה ובשמירה על זכותה לחיים מסודרים בשלווה ובמנוחה. על כך נאמר בספר-יסוד על החשיבה המודרנית שנכתב על-ידי ההיסטוריון המפורסם אלן באלוק במילון פונטנה לחשיבה מודרנית כי לעתים משתמשים בהפגנה כדי להטיל אימה באמצעות כוחניות המפגינים והמתח האמוציונלי שלהם המכוון נגד אלה שההפגנה נגדם, וזה מגיע להפרת הסדר הציבורי בתקווה שאלה שנגדם מכוונת ההפגנה יגיבו גם הם באלימות - דבר העשוי להביא להתרחקות דעת-קהל מעמדותיהם (עמ' 163).

זהו בדיוק המצב אצלנו כאשר שופטינו אינם מבינים שיש הבדל בין הפגנה בודדת לבין הטלת אימה על הציבור או חלקו במשך חודשים רבים בתופים, צפצפות, דגלים שחורים (סמל התנועה האנרכיסטית מאז סוף המאה ה-19), ודגלים אדומים קומוניסטים של הרשימה המשותפת ודגמים גסים ומבזים. למפגינים כאלה אין מקום לעשות הנחות בכינויים כגון "קדושה". לו הייתה מעט "קדושה" - היו מכבדים את רצון-העם כפי שהוכח בבחירות. לכן כל פירוש "מקודש" שאלה החיים בצילו השיפוטי של אהרן ברק נותנים להפגנות הטרור המתמשכות ללא-סוף אינו רלוונטי. הפגנה פעמיים בשבוע אינה עושה את המפגינים לצודקים. ברצונם להפיל את המשטר בכח - ולא בזכות דמוקרטית - אלא בזכות כוחה של ההפגנת - הטרור המתמשכת שעליה פרוש הדגל השחור, תרתי משמע.