למי יש זכויות יוצרים על הסרטים שצולמו במהלך משפט אייכמן? בית משפט השלום דן בשאלה זו אך נמנע מלהכריע בה משום שהמחלוקת הסתיימה (יום ב', 29.10.07) בפסק דין של פשרה.
פסק הדין ניתן בתביעה שהגישה האוניברסיטה העברית בירושלים נגד בימאי הסרטים נסים מוסק על שימוש שעשה בסרטים שצולמו במשפט אייכמן בלא ששילם לה תמלוגים. האוניברסיטה טענתה שהזכויות שייכות לה, ואילו מוסק טען שהן שייכות לכלל הציבור. השופט טננבוים החליט כי טננבוים ישלם לאוניברסיטה 6,000 שקל, בלא לקבוע חד-משמעית שהזכויות הן בידי האוניברסיטה.
מפסק הדין עולה כי מדינת ישראל המחזיקה בזכויות היוצרים בסרטי משפט אייכמן, ומשמרת אותם בגנזך המדינה, חתמה על הסכם עם האוניברסיטה העברית, המנהלת את ארכיון הסרטים היהודים על-שם שפילברג, שלפיו כל עיון בסרטים ייעשה דרך ארכיון שפילברג, תמורת תשלום.
מוסק ביים סרט דוקומנטארי בשם: “The secret Memories of Adolf Eichmann". לאוניברסיטה נודע כי הוא השתמש לסרטו בקטעים מיומני המשפט הנמצאים בגנזך המדינה בלא לשלם לה. האוניברסיטה תבעה את מוסק, את הגנזך, וגם את אחיו של מוסק, שהוא אחד מבכירי הגנזך אישית.
מתברר כי ב-1961 התקשרה המדינה עם חברה פרטית, “capital cities”, וזו הסריטה את משפט אייכמן. ל"קפיטל" ניתנו זכויות בלעדיות על צילום הדיונים המשפטיים וזכויות הפצה של הסרטים לתקופה מוגבלת. שאר זכויות היוצרים נשארו בידי גנזך המדינה והסרטים היו אמורים להגיע לגנזך המדינה.
אבל עותקים של הסרטים התגלגלו למקומות אחרים. כעבור שנים הגיעו לידי האוניברסיטה סרטים מארה"ב, למשל, ואוחסנו בארכיון שפילברג.
ב-1996 נחתם ההסכם בין האוניברסיטה לגנזך המדינה, והסרטים הועברו לידי הגנזך. נקבע כי גנזך המדינה יהיה אחראי לשימור הסרטים, והאוניברסיטה תהיה למתן סרטים לקהל הרחב, באמצעות ארכיון שפילברג, תמורת תשלום.
בתביעתה, טענה האוניברסיטה כי מוסק "עקף" אותה כדי להימנע מתשלום.
מוסק טען לפני כי לא ידע שסרטי משפט אייכמן אינם רכוש הכלל. לטענתו, מסרה חברת קפיטל את הסרטים לאחר המשפט לליגה נגד השמצה בארה"ב, וזו נתנה העתקים חינם לכל דורש. עוד טען שקיבל סרטים מעין אלו ממוזיאון השואה בארה"ב ומספריית הקונגרס בארה"ב, וסבר בתום לב שזה המצב גם לגבי הסרטים בישראל. לתומו סבר, שכשהותר לצלם את משפט אייכמן, התכוונו השופטים לתת לכל אדם בישראל ובעולם זכות גישה חופשית ליומנים אלו.
הוא סיפר שעד היום הזה לא הצליח למכור את הסרט לאיש והוא רק הוצג חינם בכמה במות. לדבריו, השקיע 150,000 דולר בסרט ולא ראה מהם אגורה.
בפסק הדין כתב השופט כי יש רגליים לטענת מוסק כי מן הראוי שיומני משפטי אייכמן יהיו פתוחים לקהל הרחב בארץ ובעולם. הרי לשם כך צולמו הסרטים, להוות זיכרון עולם ולמען יידעו הדורות הבאים את שאירע.
גם מהצד המשפטי, כתב השופט, היות שהסרטים עברו בעלויות במשך השנים ומן הסתם נעשו העתקים שלהם, לא ברור כלל שהאוניברסיטה היא בעל הזכויות הנכון.
מצד שני, ציין השופט יש היגיון גם בטענת האוניברסיטה וארכיון שפילברג. התובעת מסכימה כי מהבחינה הציבורית עדיף כי יומני אייכמן יהיו פתוחים וזמינים לציבור, אך מי יישא בעלויות? לגרסתה, עד עתה כבר היו לה עלויות רבות של שימור, תחזוק וקטלוג. הוצאות אלה הן הכרחיות ולכן אין מנוס מגביית תמורה עבורם. לשיטתה, הייתה שמחה מאוד לו היה ניתן מימון לכך והעיון היה חופשי.
