דונלד טראמפ לא יצר את בור הספיגה התקשורתי שהותיר למדינה השקועה בבעיות, אלא החמיר את זה שכבר היה קיים. למרות שהוא יסיים את תפקידו בעוד חודשיים, מערכת הדיסאינפורמציה הרחבה שיצר תמשיך להתקיים. רשתות חברתיות, ערוצי "חדשות" חיים ואתרים מפוקפקים ימשיכו להפיץ תיאוריות קונספירציה ושקרים, וימשיכו להחליט את יסודות המציאות להם זקוקה דמוקרטיה כדי לתפקד. מרגרט סליבאן, פרשנית התקשורת של וושינגטון פוסט, מציעה שלושה מסלולים בהם יכולה התקשורת האחראית להתמודד עם תופעה זאת.

הראשון: לתאר את התופעה בצורה חדה וברורה. לא עוד מילים רכות, לא עוד מתן הזדמנות שווה לשקרים מול האמת. יש לכך סימנים מעודדים. "טראמפ מנהל מתקפה נרחבת בניסיון להפוך את הבחירות", קבעה בשבוע שעבר הכותרת הראשית של הפוסט. בפסקה הראשונה של הידיעה תואר "מסע לחצים נרחב ומתואם במטרה להפוך את רצון הבוחרים". ניו-יורק טיימס דיבר על "מהלכים חסרי תקדים" של טראמפ. נורה או'דונול ופאולה ריד פתחו מהדורת חדשות מרכזית ברשת CBS בתיאור התעלמותו של טראמפ מן הקורונה המשתוללת והתמקדותו בהפצת שקרים לגבי הבחירות.

האם אמצעי תקשורת מרכזיים אלו, בעלי השפעה ככל שיהיו, באמת יוצאים נגד מפיצי כזבים או מקומות כמו פוקס ניוז? או נגד הפודקסט של סטיב בנון, לשעבר האסטרטג הראשי של טראמפ, או נגד רשתות המתעלמות מן העובדות כמו ניוזמקס? שלא לדבר על חשבון הטוויטר הרשמי של המפלגה הרפובליקנית, בו נאמר: "ניצחון מוחץ לנשיא טראמפ".

מכאן מגיע הכלי השני: הקרב אינו יכול להתנהל רק באמצעות העובדות; על התקשורת הממוסדת לפנות לרגשות כמו גם להיגיון ולספק בהירות מוסרית לצד מידע אמין, אומרת ניקי אושר מאוניברסיטת אילינוי. במילים אחרות: התקשורת המבוססת על המציאות צריכה להתייצב לצד משהו, בלא להתנצל על כך. אחרת, היא סתם חלופה לא מושכת להתרגשות שמעוררים השקרים.

שלישית, טוענת סליבאן, על אמצעי התקשורת והעיתונאים להיות מעורבים הרבה יותר בחינוך לתקשורת – לעבוד עם מחנכים ופעילים כדי ללמד אנשים בכל הגילאי, אבל בעיקר תלמידים, כיצד להבחין בין אמת לשקר, בין תעמולה לדיווח עובדתי. תפקיד זה עשוי להיות לא נוח לעיתונאים, משום שהוא מחייב אותם לנקוט עמדה – מה שהעיתונות הממוסדת נזהרת מפניו. אבל יש כמה אמצעי תקשורת ועיתונאים שכבר פועלים בכיוון.

סליבאן מספרת, כי התארחה לאחרונה בתוכנית רדיו במדינת ויסקונסין ושוחחה על הסיקור העיתונאי של הבחירות ואחריהן. שניים מבין שלושת המאזינים איתם שוחחה היו מנומסים אך מלאים במידע כוזב. שניהם האמינו, כי מוקדם לקבוע שג'ו ביידן ניצח משום שלא כל הקולות כבר נספרו. זה לא נכון. למעט כמה מקומות שלא יכולים לחולל שינוי כלשהו, הספירה הסתיימה. אין כל ספק שביידן הוא המנצח הברור, הן במניין הקולות והן באלקטורים. סליבאן סבורה שלא הצליחה לשנות את דעתם של השניים; והיו אלו מאזינים של רדיו ציבורי, לא של תוכנית ימנית הזויה.

האם עיתונאים, המורגלים ב"כך עשינו את זה תמיד", באמת יכולים לשנות את טבעם כדי להילחם בדיסאינפורמציה? האם הם יכולים להיות יותר ברורים וישירים, לאמץ מטרה מוסרית ולסייע לחנך את צרכני החדשות? ואפילו אם כן, האם זה יחולל שינוי משמעותי? יש לי ספקות ניכרים בנוגע לתשובות לשאלות אלו, מסיימת סליבאן, אבל אין ברירה אלא לנסות.