הנשיא הנבחר ג'ו ביידן הציג השבוע (24.11.20) את המיועדים למלא את התפקידים הבכירים בתחום הביטחון הלאומי בממשלו, כאשר היעד המרכזי הוא לפעול הפוך מהבידוד הלאומני שאפיין את ממשלו של דונלד טראמפ. אווריל היינס, האמורה להיות האישה הראשונה בתפקיד מנהל המודיעין הלאומי, הציגה את ההבדל בצורה הברורה ביותר כאשר פנתה במישרין לאנשי המודיעין: "לעבודה שלכם, שלעיתים קרובות נעשית בתנאים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת, פשוט אין תחליף". טראמפ תפס את המודיעין כחלק מה-deep state שקישרה אותו לרוסיה שלא בצדק; המסר של היינס היה ברור.

ביידן יצר צוות שחבריו אמורים לעבוד היטב זה עם זה, מנתח ניו-יורק טיימס. רבים מהם עבדו יחדיו במשך שנים, וכבעלי תפקידים זוטרים יותר בממשל אובמה, צברו שנים של ניסיון בבית הלבן, במשרד החוץ וב-CIA. חלקם חברים טובים, ואת כולם ניתן להגדיר כ"מתערבים ליברלים" המתנגדים בתוקף לזניחת תפקידה העולמי המסורתי של ארה"ב בידי טראמפ. כל אלו נתנו להודעתו של ביידן תחושה של שיקום או לפחות של פגישת מחזור.

עם זאת, ביידן ציין שהוא יודע שהסכנות בפניהן ניצב צוותו, שונות בצורה חדה מאלו של ממשל אובמה. "לצוות הזה יש ניסיון והישגים שאין דומה להם, אבל הם גם משקפים את התפיסה שלא ניתן להתמודד עם האתגרים הנוכחיים באמצעות חשיבה ישנה והרגלים ללא שינוי", אמר. ביידן דיבר על הצורך ב"חשיבה חדשה", אך השגת האיזון הזה תהיה האתגר הגדול ביותר שלו. המשמעות היא להכריע בוויכוח בתוך המפלגה הדמוקרטית: האם מדיניות החוץ צריכה להיות "כהונה שלישית של אובמה" – דהיינו זהירות, שיקום בריתות ולהימנע מדיבור על מלחמות קרות חדשות – או לכלול נתיבים אפשריים של עימות בשל התגברות התחרות הגלובלית, במיוחד עם סין.

בראיון שהעניק השבוע לרשת NBC, ניסה ביידן לדחות את המחשבה לפי הוא מחייב את המדיניות של ברק אובמה. "זו איננה כהונה שלישית של אובמה, משום שאנחנו ניצבים בפני עולם שונה לחלוטין. הנשיא טראמפ שינה לחלוטין את הנוף. זה הפך להיות אמריקה ראשונה, זה היה אמריקה לבדה".

ג'ייק סליבאן, המיועד לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, אפיין את החשיבה החדשה אליה התייחס ביידן, אותו הציג כ"אינטלקט של פעם בדור עם הניסיון והמזג המתאימים לאחד התפקידים הקשים ביותר בעולם". הוא ציין, כי בשנות ה-30 לחייו ניהל סליבאן ב-2012 את המו"מ להפסקת אש ברצועת עזה ואת המו"מ החשאי שהוביל בסופו של דבר להסכם הגרעין עם אירן. סליבאן היה מי שטען בצורה הקולנית ביותר שיש לשנות את הגישה כלפי סין, תוך הכרה בכך שהאתגר מצידה השתנה.

כמה מן הבכירים שניצבו על הבמה השבוע עם ביידן וקאמלה האריס, אמרו במפורש שיש להם חרטות על ימי אובמה. חרטות אלו כוללות את חוסר המעש מול השימוש בנשק כימי בסוריה, אי-הבנת היקף ההתערבות הרוסית בבחירות 2016 ותגובה איטית מדי לאתגר הסיני. בחודש מאי אמר שר החוץ המיועד, אנתוני בלינקן: "לכולנו, ואני מתחיל עם עצמי, יש אחריות להכיר בכך שנכשלנו מול סוריה בממשל הקודם. לא הצלחנו למנוע אובדן נורא של חיי אדם. אשא את זה אתי עד סוף ימי". הוא גם מתח ביקורת על החלטתו של טראמפ להוציא את הכוחות האמריקניים מסוריה, בטענה שבכך החמיר בהרבה את הבעיה.

הטיימס מציין, כי בלטה העובדה שביידן טרם מינה את שר ההגנה. המועמדת המובילה היא מישל פלורנוי, שהייתה תת-השר בממשל אובמה, ולאחר מכן הקימה יחד עם בלינקן חברה לייעוץ במדיניות חוץ. בדומה לבלינקן, היא נוטה לגישה מתערבת יותר בשימוש בכוחה של ארה"ב – ולפעמים מצאה את עצמה בעמדה מנוגדת לזו של ביידן, מה שעשוי בסופו של דבר לסכל את מינויה. בעוד ביידן תמך ותומך בנוכחות מוגבלת של אנשי לוחמה בטרור באפגניסטן, פלורנוי תומכת בפריסה נרחבת יותר.

הבכירים שהציג ביידן נמנעו מלהתייחס למדיניותם והעדיפו להתמקד בסיפוריהם האישיים, כהכנה לקרבות קשים בסנאט על אישור מינוייהם. בלינקן דיבר על סבו שנמלט מפוגרומים ברוסיה, והזכיר שאביו החורג, סמואל פיסר, היה ניצול השואה היחיד מבין 900 חבריו בעיירה בפולין. הוא ברח מצעדת מוות בבוואריה וניצל בידי חייל אמריקני שפתח את צריח הטנק שלו. פיסר הגיב בשלוש המילים היחידות שידע באנגלית: God bless America. אלחנדרו מיורקס, המיועד לשר לביטחון פנים, דיבר על הוריו – מהגרים יהודים שברחו בשנת 1960 ממשטר פידל קסטרו בקובה. הוא תיאר את המשרד במונחים שנועדו להבהיר שהסתיים עידן טראמפ של בניית חומה והגבלות הגירה: מטרתו של המשרד היא "לשמור על בטחוננו ולקדם את המסורת הגאה שלנו כמדינה מסבירת פנים".

הסיפור העוצמתי ביותר בא מפיה של לינדה תומס-גרינפלד, המיועדת לשגרירה באו"ם. תומס-גרינפלד, ששירתה עשרות שנים ברחבי העולם, פרשה מן המשרד בממשל טראמפ כאשר הסגל הדיפלומטי התקרב להתקוממות. "אביה לא ידע קרוא וכתוב, אך הוא היה האדם החכם ביותר שהכירה", אמר ביידן. היא עצמה הייתה הראשונה במשפחתה שלמדה בתיכון, וכמובן גם הראשונה בעלת השכלה אקדמית. זהו סיפור מהסוג שביידן אוהב והמתקשר לשורשים שלו במעמד הפועלים. תומס-גרינפלד סיימה את הסיפור בהסבר כיצד הבישול של דרום ארה"ב הוא מקור לכוח רך אמריקני: במשרות הדיפלומטיות שלו "הייתי מזמינה למטבח שלי אנשים בעלי רקעים ואמונות שונים". היא הגישה להם מטעמים ממדינת לואיזיאנה, בה נולדה. "קראתי לזה דיפלומטיה של מרק גמבו".