פרשת "וַישלח" היא מותחן מרתק, שיש בו גם עלילת מסתורין. אך יש בו גם לקחים לקיומנו מאז ומעולם.יעקב שב לָארץ לאחר שָהות ארוכה בחָרן אצל דוֹדוֹ לבן הארמי. הוא יצא לחרן בודד, מתוך החשש שעשָׂו יפגע בו. עתה בשובו, הוא מוקף במשפחה עניפה שהקים (שתי נשים ושתי פילגשים), אחד עשר בנים ובת (בנימין עדיין לא נולד, הוא היחיד שנולד בא"י), צאן ובקר ורכוש רב.

הפרשה נפתחת בצל הפחד הגדול של יעקב, שבשובו לְארץ כנען תשיג אותו נקמתו של עשָׂו. הוא מעביר את כל משפחתו במעבר נחל היבוק, שב לקחת "פכים קטנים" שהשאיר מעבר לנחל (על-פי מדרש חז"ל), וכאן פוקד אותו מאבק קשה ולא צפוי על נחל היבוק:

וַיִּקָּחֵם--וַיַּעֲבִרֵם, אֶת-הַנָּחַל; וַיַּעֲבֵר, אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ. כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. כוח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל (בראשית ל"ב, 28-24).

מלאך נאבק בו, וזהו מאבק מסתורי ולא מפוענח. לא ברור מדוע הוא מאוים, ולכן חכמינו פרשו שהזר הוא "שָׂרו של עשָׂו". הלילה הזה הוא לילה נצחי שלא הסתיים בפועל. בסיפור בַּתורה, המאבק הוכרע בניצחונו של יעקב על המלאך. אך מי שמכיר את סיפורי התורה בימינו, יש שהוא מחפש משמעות אקטואלית בסיפור המקראי, ורואה בפסוקים הַקדומים "מעשֶׂה אבות - סימן לבנים".

בסיומו של המאבק בפרשת "וישלח", זוכה יעקב בזהותו החדשה, בשם חדש: ישְׂראל. זה השם שמלווה את עמנו מֵאז. על-פי הפרשנות של המלאך הנאבק בו, הוא מקבל שֵם זה: וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. השֵם מבטא מאבק מתמיד על הקיום. התחושה היא שהלַילה ההוא על מעבר היבּוק הוא לילה נצחי שמלווה את קיומנו כעם, מאז ומעולם.

משפט המפתח של המאבק הזה הוא "וַיוותר יעקב לבדו": במאבק - יעקב חש לבדו, והמאבק נכפה עליו. אנו ממשיכים כעם את זהותו של יעקב הקדום שהפך לישראל. מאז אותו מאבק, הקיום היהודי הוא ללא מנוחה. השם "ישראל" משמעותו חיים של מאבק, ואכן כך היה וכך הווה גם בימינו.

יעקב בסיפור המקראי חי בחרדה על הקיום הפיזי שלו ושל משפחתו. מַעבר היבּוק, זירת המאבק, היא סמל לכל המאבקים שאנו חווים בהיסטוריה של קיומנו כעם. גם אם יעקב מנצח את המלאך הנאבק בו, הוא ניזוק מן המאבק: וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

יעקב נותר צולע מן המאבק, אך מַתמיד בקיומו. לאחר דורות של מאבקים, עמֵנו סְפוּג צלקות מן הגורל היהודי במשך אלפי שנים. נזכור שהעם חָווה שני חורבנות (חורבן בית ראשון וחורבן בית שני), ושב לארצו לאחר 1878 שנים של גלות. הגלות הייתה מאבק מתמיד על הקיום, וחלק גדול מן העם לא שָׂרד את הגלות בלילה הארוך של ההיסטוריה, עד השִיבה בימינו לארץ והקמת מדינת ישראל. בכל פעם אנו חוֹוים לילה של מאבק, ואנו מְחכּים לשַחר חדש. החוויה הקבועה היא של "מעשֶׂה אבות - סימן לבנים", אנו מתגוששים עם אויב חדש, ומחכים לרגע של "עד עלוֹת השחר".

עלינו לזכּור שהעולם ברובו ניזון מתרבות התנ"ך והוא בוחן אותנו כשׂרידים של יעקב ממעבר היבוק. הם בוחנים את מאבקינו, את נצחוננו במאבק המתמיד ואת הצליעה שלנו לאחר הניצחון במאבק ההישרדות הזה. המאבק על היבּוֹק חקוק בזיכרוני כמאבק על הזהות, על הקיום.

באחד משיריי תיארתי מאבק קיומי שהוא גם מאבק על שמירת זהותי כמשורר.

תיקון על היבוק/ בלפור חקק

כָּל הַלַּיְלָה הִשְׁתַּדַּלְתִּי לִשְמֹר
עַל כֹּחַ השִּׁירָה שֶׁלֹּא יֹאבַד
שֶׁלֹּא יִסָּחֵף אֶל עוֹלַם הַתֹּהוּ
כָּל הַלַּיְלָה עַל מַעֲבָר צַר
רָחוֹק רָחוֹק עַל הַיַּבּוֹק
שָׂרִיתִי עִם מַלְאָכִים לְבָדָד

שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת הָיָה הַשַּׁחַר קָם
וְנִרְדָּם עַל מַעֲבַר הַיַבּוק
שׁוֹקֵעַ בָּאֲפֵלָה לְלֹא אוֹתוֹת
כָּל הַלַּיְלָה צָעַד חֲלוֹמִי
אֶל מוֹתוֹ

הִתְאַמַּצְתִּי לִזְכֹּר מֵעַל הַנָּהָר
אוֹת אַחַר אוֹת
שֶׁנִּמְחַק בְּזִכְרוֹנִי כָּל הַכְּתָב.
אָמַרְתִּי כָּל הָאוֹתִיּוֹת
מֵאָלֶף וְעַד תָּיו,
וְרַק בְּכֹחַ הָאוֹתִיּוֹת
שָׂרִיתִי עִם מַלְאָכִים
הִצְלַחְתִּי לְעוֹרֵר הַשַּחַר
מִתַּרְדֵמוֹתָיו.

עַל מעֲבַר הַיַּבּוֹק קַמְתִּי נֶאֱלָם
הַמַּלְאָכִים שֶׁשָּׂרִיתִי עִמָּם
נָתְנוּ בְּיָדִי תִּקּוּן עוֹלָם
שַׁבְתִּי אֶל חַיַּי לוֹחֵשׁ בִּדְמִי
רְשׁוּת לְתִקּוּן עוֹלָמי