מספרים על חייל שהודח מקורס טיס וביקש לעבור למערך הנ"מ. כאשר שאלו אותו מדוע, הוא השיב: אם אני לא טס - איש לא יטוס. כך בדיוק מתנהגים בנימין נתניהו ודונלד טראמפ: אם הם לא יעמדו בראש מדינותיהם - אך אחד לא יעמוד. ובעצם, הגרסה שלהם הרבה יותר חמורה. מבחינתם, אם הם לא יטוסו - לא יהיה חיל אוויר. אם הם לא יחזיקו במשרותיהם - המדינה יכולה ללכת לעזאזל. כי נתניהו מותיר אדמה חרוכה בתחום שלטון החוק, וטראמפ מותיר אדמה חרוכה בדמות קבלת תוצאות הבחירות - שני עמודי היסוד שבלעדיהם לא תיתכן מדינה דמוקרטית.
נתניהו, מלחכי פנכתו, בני ביתו ותומכיו שופכים אש וגופרית על המשטרה, על הפרקליטות, על בית המשפט העליון, וגם קצת על בית המשפט המחוזי בירושלים. בקיצור: על כל מי שעלול להוביל אותו מקיסריה למעשיהו. יש לנתניהו ולסניגוריו טענות כבדות משקל הראויות להישמע ולהיות מוכרעות - במקום אחד ויחיד: בית המשפט. מותר לנתניהו למתוח ביקורת על רשויות האכיפה וגם על בית המשפט - אך אסור לו באיסור חמור להכפיש אותם ללא בסיס. מותר לנתניהו לטעון לחפותו ולהילחם עליה - אך אסור לו באיסור חמור ליצור משוואה חסרת יסוד כאילו מדובר ברדיפה פוליטית נגדו ונגד מחנה הימין.
כראש הממשלה יש לנתניהו הרבה זכויות שאין לאזרח מן השורה, ולצידן גם הרבה חובות. אחת מהן היא החובה המוחלטת לשמש דוגמה אישית בהרכנת הראש בפני שלטון החוק. אחרת היא האיסור המוחלט להסית נגד המערכות שהחלשתן תהפוך את ישראל לרפובליקת בננות, בה כל דאלים גבר ובה מותר לשליטים מה שאסור לאזרחים. חובה שלישית היא למלא את התחייבויותיו לציבור והסכמים עליהם חתם. אבל הוא עושה בדיוק ההפך, משום שהוא סבור שזה ישרת את צרכיו האישיים כנאשם.
טראמפ, דובריו, עורכי דינו ותומכיו טוענים מזה חודש - ללא שמץ של משהו שמתחיל להזכיר הוכחה - שהבחירות זויפו לטובת ג'ו ביידן. הם מספרים סיפורים מצוצים מן האצבע, המתפוררים ברגע בו עליהם להציג ראיה כלשהי. עשרות הליכים משפטיים בהם נקט קמפיין טראמפ נדחו על הסף, כאשר כל השופטים בכל הערכאות ובכל המדינות שאלו שאלה פשוטה: היכן ההוכחות? ואז עמדו אנשיו של טראמפ חיוורי פנים ולא מצאו תשובה. אלא שכל זה לא מפריע לטראמפ, המוכיח מזה ארבע שנים שהחוק לא מעניין אותו והאתיקה לא מעניינת אותו ומראית העין לא מעניינת אותו. הוא ממשיך לפזר את הרעל הפוגע באבן הפינה של כל משטר דמוקרטי: האמון בכך שהבחירות מתנהלות בצורה הגונה ומשקפות את רצון הבוחר. רוסיה, אירן וקוריאה הצפונית לא יכולות להיות מרוצות יותר.
הן נתניהו והן טראמפ מצליחים - האחד בהשמצותיו והשני בשקריו - לסחוף איתם חלקים ניכרים מן הציבור המקומי, וגם רבים מאנשי מפלגותיהם. למעט בודדים בליכוד, כל בכירי המפלגה התייצבו מאחורי נתניהו - חלקם פיזית בבית המשפט - ואיש אינו מעז לומר מילה וחצי מילה נגד ההסתה המתמדת המגיעה מכיוונו. הליכוד הפך במידה רבה למפלגה של חדלי אישים, בורים ובריונים החייבים את הקריירה שלהם לנתניהו וליישור הקו איתו. כל מי שהתייצב מולו בשני העשורים האחרונים מצא את עצמו או מחוץ למפלגה או מחוץ לחיים הפוליטיים. כל מי שנתפס בבלפור כאיום על השליט, נדחק לספסלים האחוריים - ואילו לממשלה ולתפקידים הבכירים בכנסת מתמנים מי שמעלתם היחידה היא היותם אומרי הן.
טראמפ השתלט על המפלגה הרפובליקנית, ויעידו על כך התוצאות המדהימות של בדיקת וושינגטון פוסט בקרב המחוקקים המייצגים אותה בקונגרס: רק 10% מהם מוכנים לאשר שג'ו ביידן ניצח בבחירות לנשיאות; האחרים ממלאים את פיהם מים. הם יודעים שטראמפ מתכוון להישאר בשטח, ש-72 מיליון מצביעיו אינם הולכים לשום מקום ושרבים מהם קונים את השקרים בהם טראמפ מאכיל אותם מזה חודש. המחוקקים הללו - רבים מהם בעלי עשרות שנות ניסיון - פשוט מפחדים מה יקרה לכסאותיהם בבחירות הבאות. הם פשוט מפחדים שטראמפ יסמן אותם ושתומכיו יחרימו אותם, ואולי אפילו יפעלו נגדם באלימות.
הן בישראל והן בארה"ב מדובר בנזקים חמורים מאוד וארוכי טווח. גם אם מחר נתניהו לא יהיה ראש הממשלה, הארס שלו ימשיך לחלחל. החתירה של טראמפ תחת יסודות הדמוקרטיה האמריקנית תימשך גם אחרי 20 בינואר 2021. שני אלו, משיקולים אנוכיים לחלוטין, מוכנים לא רק להפיל את כל מי שטס, אלא גם למנוע ממנו להמריא. ואולי הכי אבסורד: מדובר בשני מנהיגים מן הצד הימני של המפה, הצד המתגאה בפטריוטיות שלו. שני מנהיגים לאומנים ואולי אף פופוליסטים. אז אולי הם אוהבים את ארצותיהם; מה שבטוח הוא, שאת עצמם הם אוהבים הרבה יותר.
