דונלד טראמפ דרדר את ארה"ב למשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדותיה מאז מלחמת האזרחים לפני 160 שנה. המצב כיום חמור ומסוכן מזה שהיה בקיץ 1974, בעיצומה של פרשת ווטרגייט - וההשלכות צפויות להיות קשות ומאריכות ימים עוד יותר מאשר של אותה פרשה.
פרשת ווטרגייט, בשורה התחתונה שלה, הייתה הוכחה לכך שהמערכת האמריקנית עובדת. הנשיא ריצ'רד ניקסון עבר על החוק ושילם את המחיר. הוא ניסה לטייח את העבירות שביצע ולחבל בחקירה נגדו, אבל הדבר לא עלה בידיו. התובעים המיוחדים פעלו בצורה עצמאית לחלוטין ובתי המשפט מילאו את תפקידם ללא כל משוא פנים. הקונגרס קיים שימועים והחליט ברוב גדול להעמיד לדין את ניקסון. היו אלה בכירי מפלגתו שהבהירו לו שהסיפור נגמר ושהוא יורשע בסנאט אם לא יתפטר.
הפרשה קרעה את הציבור האמריקני, שהיה מפולג ממילא לאחר עשור סוער של מלחמת וייטנאם ותנועת זכויות האזרח. אבל לא היו גילויי אלימות משום צד. תומכיו של ניקסון לא חלמו להסתער על הקונגרס כאשר שמע את העדים המרשיעים נגד הנשיא. איש לא איים על התקשורת שמילאה תפקיד מרכזי בחשיפת העבירות. ניקסון לא תקף ולו במילה את השופטים שפסקו נגדו, כולל שופטי בית המשפט העליון ונשיאו שהוא עצמו מינה. הממשל תפקד, ולמעט קומץ האנשים המקורבים ביותר לניקסון בצוות הבית הלבן - כולם המשיכו לשרת את המדינה.
המצב כיום שונה מאוד ובצורה החייבת להדאיג את כל מי שערכי הדמוקרטיה ויציבותה של ארה"ב חשובים לו - דהיינו, כל אדם בעולם הדמוקרטי. טראמפ מסית בצורה עקבית במשך שנים נגד התקשורת החושפת את מעלליו ומותחת עליו ביקורת. הוא יוצא בגלוי ובצורה בוטה נגד שופטים שפסיקותיהם אינן נראות לו. הממשל שלו מתפורר בקצב מסחרר, אחרי שסבל מתחלופה חסרת תקדים לכל אורך שנותיו. וכמובן - ההסתערות השבוע של תומכיו על הקונגרס, לאחר שטראמפ הסית אותם כמעט במפורש לעשות זאת.
הבדל חשוב נוסף הוא התנהגות המפלגה הרפובליקנית. כאמור, ב-1974 הסירו המחוקקים הרפובליקנים הבכירים את תמיכתם מניקסון. חלקם עבדו לצידו עשרות שנים, חלקם היו בעלי בריתו תקופה ממושכת. אבל הם שמו במקום הראשון את טובת המדינה, כאשר באו לבית הלבן באותו ערב גורלי של חודש אוגוסט, ואמרו לניקסון שהוא חייב להתפטר. ארה"ב לא יכלה להמשיך לשלם את המחיר של ממשל משותק ושל נשיא המקדיש את כל זמנו ותשומת ליבו לניסיון הנואש להציל את עצמו. המפלגה הרפובליקנית פעלה למען הרפובליקה ולא למען המפלגה.
היום המפלגה הרפובליקנית היא במידה רבה מפלגת טראמפ. האיש הזה, שבעבר היה דמוקרט ולאחר מכן עצמאי ונתקל בדחייה כמעט מוחלטת מצד הממסד המפלגתי רק לפני חמש שנים, השתלט על מפלגתם של
אברהם לינקולן, דוווייט אייזנהאואר ורונלד רייגן. הפופוליזם התוקפני שלו שבה את ליבם של עשרות מיליונים, והנבחרים יישרו קו. תראו כמה מן המחוקקים הרפובליקנים ערערו השבוע על תוצאות הבחירות וחזרו כמו תוכים מאולפים על הטענות השקריות של טראמפ. הם מפחדים: הם רוצים את הקולות של ה"בייס" ב-2022 וחוששים מהתמודדות של טראמפ ב-2024. הם פועלים לטובת עצמם, לא לטובת המפלגה ובוודאי שלא לטובת הרפובליקה.
נקודת האור היחידה היא שהמערכת שוב עבדה - ובתפקיד החשוב ביותר שלה: הבחירות. ההפחדות של טראמפ לא מנעו מעשרות מיליוני אמריקנים להצביע בדואר (כולל בעדו; כך הוא עצמו הצביע). השקרים שלו לא מנעו מהנבחרים והפקידים בכל המדינות לבצע נאמנה את מלאכתם. נסיונותיו לזייף את התוצאות נדחו בתקיפות, כולל בידי רפובליקנים במדינות המפתח. כל השופטים - כולל מינויים שלו וכולל בבית המשפט העליון - דחו על הסף את 59 תביעות הסרק שלו ושל אנשיו. האלימות של תומכיו לא מנעה מן הקונגרס, על שתי סיעותיו, לשבת ברציפות עד לפנות בוקר ולאשר כחוק ובצורה מלאה את נצחונו של
ג'ו ביידן.
גם הממסד הצבאי האמריקני שב ומוכיח את כוחו ואחריותו. בשלהי שלטונו של ניקסון התעוררו ספקות רציניים בנוגע לבריאותו הנפשית, ועלה חשש שמא הוא ינהג בצורה חסרת אחריות בכוח הצבאי העצום שבידיו. לפי כמה מן הדיווחים, שר ההגנה, ג'יימס שלזינגר, ויו"ר המטות המשולבים, ג'ורג' בראון, פיקחו בצורה הדוקה במיוחד על שרשרת הפיקוד בימים האחרונים של ממשל ניקסון, כדי למנוע מהנשיא ועוזריו לנסות ולהנחית פקודה ישירה כלשהי על הצבא. דיווחים אחרים מסרו, כי שלזינגר הורה במפורש למפקדי הצבא שלא לבצע שום פקודה בנוגע לנשק הגרעיני שלא עברה דרכו, ובכך חסם למעשה את יכולתו של ניקסון להפעיל נשק זה בצורה פסולה.
לאחר הבחירות, כאשר בסביבתו של טראמפ עלה הרעיון המטורף של שימוש בצבא כדי לשנות את התוצאות, הבהיר יו"ר המטות המשולבים, מארק מיליי: הצבא נשבע אמונים לחוקה ולא לאדם זה או אחר. בעיצומה של ההתפרעות בקפיטול, מיליי ושר ההגנה בפועל, כריסטופר מילר, פרסמו הודעה ובה ציינו שהם עומדים בקשר עם סגן הנשיא,
מייק פנס. היה זה פנס שהורה להפעיל את המשמר הלאומי כדי לסייע בפיזור המתפרעים. בלהט האירועים, לא ניתנה מספיק תשומת לב לנקודות הללו: פנס קיבל/נטל בפועל את הפיקוד על הכוחות המזוינים, כדי למנוע מטראמפ לפעול בצורה בלתי חוקית ואולי קטלנית.
ההבדל החשוב ביותר בין ווטרגייט לבין טראמפ עלול להיות בהשלכות לטווח ארוך. ניקסון התפטר, קיבל חנינה מהנשיא ג'רלד פורד, פרש לאחוזתו בקליפורניה ובמשך מספר שנים התרחק מעין הציבור. מאוחר יותר הוא הודה בטעויותיו וקיבל מעמד של מדינאי ותיק ומכובד. יתר המעורבים בפרשה נשלחו לתקופות מאסר שונות. נצחונו של
ג'ימי קרטר בבחירות 1976 היה החותם הסופי לסיומה של הפרשה.
טראמפ אינו מתכוון לשבת בשקט בפלורידה. הוא דיבר השבוע על "המשך המאבק", אם כי טרם הבהיר האם בכוונתו להתמודד ב-2024. מה שברור הוא, שטראמפ הרעיל את המפלגה הרפובליקנית ואת המערכת הפוליטית כולה. הוא זרע ספקות בקרב עשרות מיליוני אמריקנים בנוגע לטוהר הבחירות; סקרים מלמדים ש-70% מהרפובליקנים מאמינים לו. הוא ניהל נשיאות פלגנית במתכוון, תיאר את יריביו כאויבי העם, בז בגלוי לשלטון החוק והפגין חיבה גלויה לא פחות לשליטים סמכותניים. כפי שניתן לראות מהתנהלות הרוב המכריע של המחוקקים הרפובליקנים בחודשיים האחרונים, הם אימצו את הנרטיב שלו.
במצב הזה יהיה קשה מאוד לרפא את הפצעים שפתח טראמפ במכוון בגופה, במוחה ובליבה של החברה האמריקנית. הוא ימשיך לחטט בפצעים אלו, וככל שהם ידממו יותר - כך ייטב הדבר בעיניו. ניקסון עשה בדיוק ההפך. בעיני עשרות מיליוני אמריקנים, ביידן לא יהיה נשיא לגיטימי; איש לא כפר בלגיטימיות של פורד. דונלד טראמפ גרם לארה"ב לא רק את המשבר החמור ביותר אלא גם את הנזק החמור ביותר מאז 1860.
