בעיניים כמעט דומעות סיפר אהוד אולמרט בראיון טלוויזיוני על "רגע מרגש שחווה עם רוה"מ אריק שרון" [יום ב', 6.3.06).
אליבא דאולמרט, הם היו שניהם לבדם - רק הוא ואריאל שרון. אפילו נוכחותו הנצחית של עמרי לא העיבה "על המאורע ההיסטורי".
אולמרט מספר: "אריאל שרון פנה אלי ואמר לי: 'אולמרט, תתכונן לתפוס את מקומי כראש הממשלה'".
כמובן שהדברים הללו לא היו ולא נבראו. הסיפור הזה ממחיש עד כמה חסר מעצורים הוא אהוד אולמרט, איננו מוכן לכבד אפילו את דומייתו הנכפית של רוה"מ חסר ההכרה.
ומה מנע מאריאל שרון להכריז על אולמרט כיורשו במקרה של... הרי היו לאריאל שרון כמה ימים טובים לאחר האירוע הראשון.
צמרמורת אחזה בי כאשר שמעתי את דבריו אלה של אהוד אולמרט. ראיתי איך עמנו נופל בפח היקוש של תככן פוליטי מסוכן. צפיתי בחרדה איך אנו הולכים ומתדרדרים למצב של שלטון אוליגרכי מוחלט שימיט עלינו סכנה חמורה של שקיעה שחיתות ניהליזם וניוון.
אני עוקב בדאגה רבה אחרי שיתוף הפעולה ההדוק, הסמביו-כוחני וסמביו פוליטי, בין הקרמינאלים מהתקשורת לבין פעלולן פוליטי קטון, חסר מעצורים.
ההתרשמות שלי ושל רבים אחרים – מהתבוננות ביחסו של אריק שרון אל אהוד אולמרט שישב לידו בישיבות הממשלה, היתה ששרון מתעב את אולמרט. הוא מגיב לפניותיו, אך הוא מקבל אותו לקירבתו מכוח אילוץ פוליטי. אריאל שרון נאלץ לבלוע הרבה צפרדעים במאבקו להגשים את מה שחשב כטוב עבור ישראל.
אבל, צריך להבחין בין שרון לבין אולמרט בשבעים ושבע הבחנות. אחת מן ההבחנות הללו היא העובדה שאריאל שרון מעולם לא הואשם או נחשד שנטל אגורה לעצמו או לכיסו. שרון עצמו היה אדם שהסתפק במועט. גם אם אומנם נכון היה שבניו גייסו עבורו כספים, זה היה עבור הפריימריז של שרון ולא עבור הטבת תנאי חייו של שרון עצמו והתעשרות של שרון עצמו. אריאל שרון אולי לא ראה פעולות מסויימות כאשר אץ להגשים אמונה שלו בדבר הכיוון הטוב לעפם ישראל,
תחושת הבחילה שאחזה בי לשמע סיפורו המפוברק של אהוד אולמרט אירעה לאחר שנזכרתי בסיפור מאוד דומה, ואי אפשר היה להימנע מההשוואה, ואתם, אנא שיפטו בעצמכם.
לפני קצת יותר מאלפיים שנה שלט ברומי הקיסר טיבריוס. בארמון הסתובב באותה העת צעיר מטורף ממשפחת הקיסרות, קאיוס קליגולה שמו. קליגולה היה בעל שאיפות פוליטיות שהיו גדולות עשרות פעמים ממידתו - מזכיר לכם מישהו בתקופתנו? – ק' רקם מזימות ונקט צעדים חריפים כדי לקדם את עצמו אל כס הקיסרות.
ברם, הקיסר טיבריוס תאב חיים ושררה היה. לא בנקל היה נעתר להכריז על יורשו שכמוה כהכרזה על סוף חייו.
איתרע מזלו של טיבריוס, הוא נפל למשכב, נוכח עיניו הבולשות האורבות של קליגולה שסבב - ככלב בר שואף לדם - סביב מיטת הקיסר ולא חדל להתפלל ולייחל למותו של הקיסר, ולא נלאה מלרקוח מזימות ולבצע פעלולים, הכל לקדם את הרעיון ולהבטיח שהקיסר טיבריוס לא יקום עוד ממיטת חוליו.
סובב לו איפוא קאיוס קליגולה, ממתין בשקיקה לרגע שטיבריוס ימות כדי שהוא - קליגולה - ינכס לעצמו בכוחו, בנכליו בפחד שהטיל על אנשים וביתר פעלוליו את כס הקיסרות (בצעדים ההם נתמך קליגולה בידי מפקד חיל המצב הרומאי קצין רומאי צמא דמים ותאב שררה, בשם "מאקרו").
קאיוס קליגולה המתין למותו של הקיסר שלו. כך חלפו ימים אחדים, תושבי רומי צבאו על שערי הארמון. יום אחד, אחד הרופאים של טיבריוס קבע אבחנה מוטעית והכריז: "הקיסר טיבריוס מת".
קליגולה אץ לחדרו של קיסר, שלף מאצבעו של הישיש את טבעת הקיסר, ענד אותה על אצבעו, הוא החל להתרוצץ במסדרונות הארמון ולהכריז ש"קיסר הכריז עליו – במעמד אניטימי - על קליגולה כעל יורש כס הקיסרות". דומה קצת לסיפור של אולמרט?. גם שם לא היו עדים רבים מדי.
והנה, באופן בלתי צפוי, מפח נפש נורא לקליגולה, הקיסר טיבריוס החל להתעשת, להתאושש, התיישב במיטתו, דרש בשר ויין וצווח לעבר מאקרו מפקד המשמר הקיסרי: "היכן טבעתי?".
מפקד חיל המשמר ההיסטרי שתמך במעשיו של קליגולה נתקף חרדה. הנה עתה, משיתגלה שהוא תמך בקליגולה בקשר נגד קיסר, ייצלבו הוא וקליגולה על אם הדרך.
מקרו הזעיק את קליגולה וביחד הדקו את הכרית לפיו של הקיסר טיבריוס והחניקוהו. כך, שני עבריינים מטורפים, ניצלו סיטואציה מסויימת, שהקיסר נפל למשכב, הם התערבו במהלך האירועים, עצרו את מהלכה הטבעי של ההיסטוריה ושיכתבו אותה מחדש לרצונם.
לאחר שוידאו קליגולה ומאקרו את דבר מותו של הקיסר טיבריוס, הם יצאו אל עבר ההמונים שנקהלו מחוץ לארמון. קליגולה נופף בטבעת שעשק מאצבעו של הקיסר שרצח, שניהם צעקו בקול ענות תרועה: "הקיסר הכריז על קליגולה כעל יורשו".
מיד לאחר מכן החל קליגולה במסע דמים לטיהור כל מתנגדי המשטר הצפויים. כך, יד ימינו של הקיסר, איליוס סייאנוס, היה מראשוני הנרצחים שבשרו על התרחשויות אלימות קיסריות שלוו בנחלי דם. סיאנוס הומת בחרב דקות אחדות לאחר שנטבחו ילדיו. בתו של סיאנוס שהיתה בת פחות מ- 12 שנה, נרצחה באכזריות לאחר שנאנסה על-ידי גדוד רומאי שלם, המשמר הרומאי. הקפיד למלא ולקיים דין רומאי לפיו "לא מקפדים חיי נערה בעודה בתולה".
כך זכה קליגולה בשלטון. את התיאור הזה מביא לנו מקור מהימן ביותר, מדובר בהיסטוריון בעל-שם, היה זה קלאודיוס, מי שעתיד להיות לקיסר לאחר הריגתו של קליגולה בידי קצין המשמר קסיוס כריאה.
במקרה הזה, יש ויש להפיק לקחים מן הדמיון בין המקרים שמתרחשים בהפרש של אלפיים שנים.
הציבור הישראלי אינו מייחס חשיבות מרובה מדי ללקחי ההיסטוריה, שכן זו אינה משתנה כל כך, היא רק חוזרת על עצמה, כפי שאומרים: "הקורבנות אינם מתים הם רק מתחלפים".
שלטונו הקצר של קאיוס קליגולה היה - כצפוי מאדם בעל שיעור קומה ננסי כשלו - שלטון רצוף מעשי דמים והתעללות בבני עמו שלו, ואפילו באחותו דרוסילה שאותה רצח קליגולה כאשר שיסף את ביטנה כדי לשלוף את העובר הקיסרי, צאצאו הביולוגי של קליגולה עצמו.
הקיסר קליגולה תפס את השלטון לאחר שקידם את מותו של הקיסר טיבריוס, ק' חמס ועשק את קופת המדינה, כאשר זו התרוקנה והאימפריה עמדה בפני פשיטת רגל ממש, נפנה קליגולה לשדוד את עשירי רומי שניתנה להם הברירה לתרום את רכושם, או להתאבד. או הכל ביחד.
קליגולה, היה אדם מטורף והיה מגלומן לא מבוטל. שלטונו – בלשון המעטה - לא היה טוב לרומאים, פגע בכל אחד מהם. אבל היה קורטוב של חת בסיפור הזה לאחר שקליגולה העניק להיסטוריה, כמה וכמה פנים ונופך המעלה חיוך עם כל הצער על האסונות הכבדים שפקדו את רומי בעטיו.
לקליגולה, בניגוד לאולמרט, היה סגנון מחוצף ומתריס שהשיב רוח שובבות רעננה בחוגי השלטון הרומאי שהיה מאובן, כמעט קפוא, מחמת המתינות המופלגת של אוגוסטוס מחד ומהתנכרותו של טיבריוס לרומי והתמכרותו הפתולוגית למעשי זימה שהתרחשו באי קיפרוס.
לעומת דמותו הססגונית הרבגונית של קאיוס קליגולה, אהוד אולמרט דהאידנא הוא אדם משעמם, רדוד, קצר רואי מבחינת האופק החברתי, המדיני והאינטלקטואלי. הוא שועט כשור נגח לכוון הגשמת מטרותיו, מבלי לעצור ולחשוב. הציבור עוד יאמוד בעצמו לכמה זמן נצטרך כדי לתקן את הנזקים שגרם אולמרט למדינת ישראל בתקופה הקצרצרה שכיהן כמ"מ ראש הממשלה.
גם אם ישלים אולמרט את מזימתו ויירש לתקופת ארבע שנים את כס ראש הממשלה, גם אם יילך הציבור שבי בקסמי השווא, ובמעשה האינוס הקומוניקטיבי של ידידיו ושפוטיו העיתונאים, גם אם ייבחר אולמרט לכהונת קדנציה שלמה כראש הממשלה, אולמרט לא ישאיר אחריו שום זכר למחווה הומוריסטי או שמץ של רוח שובבה.
אולמרט הוא דמות אופיינית לפוליטיקאי ישראלי: מרפקן, כריש. כדרכם של "מנהיגים" ישראלים שפופי מוסר ורוח, אולמרט הוא ביורוקרט אטום, חסר רגש. הוא חף מכל רסיס של הומור או רוח ספורט.
בניגוד למורשת השובבה של קליגולה, במקרה הזה, שעולה טענה שקרית ואבסורדית לפיה הקיסר החולה שלנו שייבדל לחיים, שרון, העביר כביכול את רסן השלטון לידי אולמרט. אם יעבור הבלוף הזה, תהיה הגזירה קשה מנשוא לעמנו.
ינחתו עלינו רק מכות, אסונות, שהן תולדות של משגים, הפקרות, עריצוץ הכחשה הסתרה ושיבוש משפט.
באוווירת העריצות שתיווצר לא תהיה כאן שום אפיזודה שנוכל לחייך בעטיה.
עוד לא היה מנהיג בהיסטוריה, שלא הפך לטוטאליטאר מסוכן לאחר שרכש את השלטון בלא שום מבחן ובלא מאבק צבורי.
