סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן... (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". זוהי טענת הגנה מן הצדק.
המחוקק קבע (בסעיף 151), כי טענה זו יכולה להיטען בכל שלב של המשפט ומבלי לבקש את רשות בית המשפט לכך: "לא טען הנאשם טענה מקדמית בשלב זה, אין בכך כדי למנעו מלטעון אותה בשלב אחר של המשפט, אולם לגבי הטענות המפורטות בפסקאות (1) ו-(3) לסעיף 149 אין הוא רשאי לעשות כן אלא ברשות בית המשפט". הוראות החוק ברורות: אין הגבלת מועד ואין הגבלת "כמות".
בית המשפט העליון אמר על הגנה זו: "באופיה החדש, [היא] מרחיבה את העדשה דרכה בוחן בית המשפט את מעשה העבירה ואת ההליך המשפטי, ומאפשרת לבית המשפט - אף במקרים בהם הוכחו כל יסודות העבירה - להביט אל עבר הרגע שלפני ביצוע העבירה ואף אל התנהלות ההליך הפלילי הנמצא בעתידו של מעשה העבירה. על-פי אופיה החדש של הדוקטרינה, פעמים שעוצמתן של הנסיבות העוטפות את רגע מעשה העבירה הן כה משמעותיות, עד שיש להביאן בחשבון אף בשלב בחינת האשמה והכרעת הדין ולא רק כשיקול מקל בשלב גזירת העונש. בעוד שעל-פי ליבת המשפט הפלילי, בחינת יסודות העבירה מתמקדת בסצנת העבירה בלבד - הגנה מן הצדק מאפשרת לבית המשפט להרחיב את גבולות מעשה העבירה ולבחון "מה לפניו ומה אחריו" (ע"פ 7621/04).
בשים לב לפערי הכוחות בין הנאשם למדינה, מדובר בכלי משמעותי שבמסגרתו הנאשם יכול להאיר ולחדד נקודות משמעותיות להגנתו וליומו בבית המשפט. דוקטרינה זו מאפשרת לנאשם לדבר עם השופט - ביישומים הרלוונטיים - לפני ובלא קשר ישיר לכללי הפרוצדורה בהליך הפלילי; הוא לא צריך להמתין לשלב ההוכחות. הדעת נותנת שנתייחס ברצינות ובכבוד לדוקטרינה ונימנע מן הדברים שאמר בשבוע שעבר שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית: "הבקשות לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק אך מדגימות לטעמי עד כמה ה'הגנה מן הצדק' הפכה יותר ל'הגנה מן (הגורן ומן) היקב' ולמשקולת נוספת על רגלי ההליך הפלילי".
ייתכן שאמירה זו בהחלט נכונה ביחס לאיכות הבקשות בהליך הספציפי אשר נדון. ועדיין, במלוא הצניעות, היא מיותרת ועשויה להזיק יותר מלהועיל. מצופה מבית המשפט העליון להיות מאופק, סבלן, ולהימנע מאמירות מיותרות שעשויות להקרין לערכאות הנמוכות סוג של זילות ביחס לדוקטרינה חשובה זו. בכל הקשור לדיני נפשות, אין לקבל מצב לפיו טרמינולוגיה של חרות, חפות וספק סביר הופכת לטרמינולוגיה של סרבול, קושי ומשקולות. הליך משפטי בדיני נפשות אמור להיות סובלני, כמו גם לדעת להכיל את המורכבויות, לרבות החיים שעל הכף - תרתי משמע, הזכות להליך הוגן ומכבד ועוד.
