גזענות וניכור לחלש

נוטים לראות ביחס העוין והמנוכר של הציבור האשכנזי הוותיק, שתמך במפלגת העבודה, כלפי העובדה שעמיר פרץ נבחר לעמוד בראשה, סוג של גזענות אשכנזית. גזענות כזו מיוחסת גם לעולים החדשים, האמורים מכל בחינה אחרת להזדהות עם המסרים החברתיים של המפלגה. הטענה היא שאין הסתייגות מהבשורה, כי אם מהמבשר ופשוט חבל שהמבשר אינו מדבר במבטא הנכון ושולט יותר באנגלית ובכלל חבל שלא נולד באירופה.

נדמה לי שהנושא הגזעני ומוצאו המזרחי של פרץ מהווים רק חלק מהסיבה לניכור ולעוינות. לי יש חשד עמוק, שלו הייתה מפלגת העבודה מאמצת מועמד אשכנזי עם מסרים חברתיים חדים וזהים, הייתה נוצרת עוינות דומה. הטעם לעוינות זו הוא חוסר רצון מובהק להיות מזוהה עם מאבקן של השכבות החלשות בחברה, מאחר והזדהות כזו מהווה, עבור רבים, הוכחה לכך שהם עצמם נמנים על שכבות אלו, או צפויים להימנות עליהן בקרוב.

כאשר אנו עוסקים, למשל, בשכבות הוותיקות בקיבוצים, שהינן שכבות עניות על-פי כל מבחן כלכלי, אנו מתעלמים, בחוסר רגישות מסוים, מהעובדה ששכבות אלו ראו עצמן שנים רבות כמלח הארץ וכעידית החברתית. הזדהות מתוך אינטרס עם מסרים כלכליים, משמעותה עבורם גם הודאה בכישלון נורא של חייהם.

אין לי כוונה, יכולת או רצון, לעסוק בסיבות הפסיכולוגיות העמוקות לניכור כלפי החלש, החולה והנזקק. אבל בצד המימד הפסיכולוגי, קיים מימד אידיאולוגי וערכי, ורצוי לתת עליו את הדעת.

מה שאפיין פעם את ערכי תנועת העבודה, היה ההתנערות מהצלחה ורווחה כלכלית כאידיאל וכמטרה בפני עצמה. הצלחה כלכלית לא קבעה את ערכו של האדם וערכים כמו תרומה לחברה, התגייסות למשימות לאומיות וחברתיות נחשבו כראויים יותר, גם אם לא הוגשמו מעולם בפועל על-ידי הרוב.

מי שהקדיש את עצמו למשימות ראויות, מעולם לא נחשב ככישלון, אף אם לא זכה להצלחה כלכלית. ספסרי בורסה לא זכו לכבוד רב גם אם הצליחו מאד מבחינה כלכלית.

המציאות השתנתה. ומה שחשוב יותר, הדימויים של הצלחה וכישלון השתנו לגמרי. די אם נעיף מבט בעיתונות ובגיבורי התרבות שלה כדי להשתכנע בכך. המדד היחיד כמעט להצלחתו של אדם בחייו, הוא המדד הכלכלי. וגם הרוב הדומם שלא זכה להצלחה כזו, עדיין מייחל לה ומסרב לאמץ מסרים חברתיים, או לאמץ ערכי חיים שאינם מקדשים רק את ההצלחה הכלכלית.

חשיבות המדד הכלכלי, כבסיס להגדרת ההצלחה בחיים, היא כזו שיש בה אף להאפיל על כישלונו של אדם בכל המרכיבים האחרים של חייו. יכול אדם לחיות חיי נישואים אומללים, לסבול מקשרים לקויים עם ילדיו, לעבוד בעבודה מתסכלת, המאופיינת ביחסי אנוש גרועים, ואף-על-פי-כן, ובשל הצלחתו הכלכלית, הוא יראה בעצמו סיפור הצלחה ואף סביבתו תעריך אותו ככזה. איני בא לשפוט כאן התייחסות זו, אך קיומה מהווה עובדה חברתית ופוליטית מכריעה.

כאשר דוגלת מפלגה בשכר מינימום, כרעיון מרכזי, היא מגדירה את עצמה כמפלגה לאלו המשתכרים פחות משכר המינימום, ובכך היא מכוונת לשכבות החלשות ביותר, ורבים מאד נרתעים מהזדהות כזו ומאפיונם עקב תמיכתם במסר זה. אני תומך כמובן בשכר המינימום, אבל המסר חייב להיות רחב יותר וערכי יותר. המסר חייב להיות המסר של הגנה על העובד, זכויותיו, יכולתו להתארגן ומעל לכל כבודו והכרת הערך העצמי שלו.