על המסך זה נראה נפלא. חיוכים, נשיקות, חגיגות, כנהוג בנסיכות מונקו. אחרי 8 הגדולות, הגיע תורן של סגני הגדולות. אחר כך באו השילשים ולבסוף הגיעו גם הריבעים. מכבי חיפה ביניהן. תוצאות ההגרלה - יש בהן כדי לעורר אצלנו ויכוח פנימי: מה עדיף - קבוצות "קטנות" וסיכוי מה לעבור (אם כי זה לא בטוח) או קבוצות אם "שם" גדול, שיביאו בעקבות כך קהל רב וכמובן גם הכנסה לא מבוטלת.
אז יש לנו, למכבי חיפה כלומר, קצת מזה וקצת מזה. אני לא מת על קבוצות כמו לברקוזן או אולימפיאקוס, אך אני מוכן לצבע עצמי בירוק כדי לראות את מנצ'סטר יונייטד, כאן אצלנו. כי "מאן יונייטד", כך כינוייה, היא לא רק שם דבר בכדורגל האנגלי והעולמי. היא גם שם דבר בהיסטוריה של המשחק הזה שכולנו משוגעים אחריו.
מאחורי החיוכים הרבים שנשלחו לכל עבר במונקו, לא הצליח איש מהנוכחים שם להסתיר את הגועל הנפש האמיתי. למעה, כבר היום, 6 משחקים לפני שנקבע אם אמנם מכבי חיפה תעלה או לא לסיבוב הבא של המשחקים, נגזר כבר גורלה של האחת והיחידה - חיפה - להיות מגורשת לארץ גזירה. היא אינה יכולה לארח קבוצות בחיפה או בכל מקום אחר בארץ. הסיבה: המצב הביטחוני. כאילו שבספרד המצב טוב יותר והבסקים הכריזו על שביתה. כבר היום קבעו באופ"א ששקט לא יהיה כאן בחודשיים הקרובים, ולפיכך מה שהיה העונה עד כה - הוא שיהיה. מכבי חיפה לא תארח כאן לא את מנצ'סטר יונייטד, לא את באייר לברקוזן, ואפילו לא את אולימפיאקוס פיראוס, שכל משחק שם, דומה שהוא מתרחש לפתחו של הר געש.
אין לי נקמה בגויים, זולת אחת והיא: שילמדו להגות נכונה את שם העיר חיפה. את השם "מכבי" הם כבר מכירים, מהכדורסל. את הצירוף החדש - "מכבי חיפה" - הם יצטרכו להוסיף מהיום לאוצר המלים שלהם. מכבי חיפה תהיה שגרירת הכדורגל שלנו באירופה. לטוב ולרע. כשם שפנרבחצ'ה של חיים רביבו, שאורה כבה השבוע במשחק הביתי שבו נוצחה בידי פיינורד, כך עשוי אורה של מכבי חיפה להאיר את עיני כולנו.
יותר ויותר אנשים באירופה ילמדו להכיר את חיפה; יותר ויותר סוכני כדורגל יראו את הכדורגלנים בירוק ואלה יחלו לשגע את יעקב שחר בדרישות מעל ומעבר. עמרם מצנע ימריא לכל משחק, כאילו הוא שהבקיע את השערים בניקוסיה, סופיה או גראץ. ומי יודע, אולי ישמשו לו הירוקים קרש קפיצה לראשות מפלגת
האחריות שנפלה על שכמם של כמה כדורגלנים, היא כזו ששום קבוצה ישראלית עוד לא עמדה בפניה עד כה. נכון שהכדורסל נמצא בגביע האלופות של אירופה מאז 1958, אך השתתפות נציגה ישראלית בליגת האלופות של אירופה בכדורגל, דוחקת את מקומו של הכדורסל, הגם שהוא מקום של כבוד. יוקרת הכדורגל נמדדת, בעיקר, בצד הפירסומי והפיננסי. כל בעיטה בליגת האלופות, כל שער, נמדד באלף ואחת זוויות. כל גיהוק של שחקן, מאמן או פיזיוטרפיסט בכדורגל, כובש מייד כותרות. כותרות זה קהל. קהל זה כסף. וזה כל הסיפור.
משחר נעוריהם בנס-ציונה, כאשר יענקל'ה שוחטוביץ' ופיני זהבי עוד שיחקו בג'ולות, הם בוודאי לא חלמו שיום יגיע ושניהם יישבו באיצטדיון הנושא את שמו של השרירן ארנולד שוורצנגר בגראץ, ומשם ימריאו השניים - יעקב שחר, הבוס הכל-יכול של הירוקים, וחברו פיני זהבי, כיום אחד מסוכני השחקנים הגדולים בעולם - הישר למונאקו, שם התקיימה הגרלת הקבוצות האלופות לבתים.
וכל השאר - היסטוריה.
