|
|
[צילום: אוליבר פיטוסי/פלאש 90]
|
|
|
|
|
מנדס יחסר לנו
שמעון מנדס, ידידי ועמיתי, איננו, וזו בשורה קשה ומרה, למרות שידעתי על מחלתו. לפני כמה שבועות דיבר אתי על החרפת מצבו. לפני כעשרה ימים דיברנו, ולבי נחמץ לשמוע את קולו ואת סבלו.
אנו, חברי "פורום אלפרדו", כואבים את לכתו - כמה חודשים אחרי שנפרדנו מחיים, אחיו. שמעון וחיים יחסרו לנו מאוד ליד שולחן הפורום, לכשיתחדש. שמעון מנדס היה מזרחן בהכשרתו, וכיוון שנולד בירושלים (1934), וגדל בארץ - שלט היטב בערבית, והבין היטב את הערבים ואת תרבותם.
יוסף, אביו, נרצח כששמעון היה בן ארבע - בעת ששירת כשוטר בטולכרם, בשליחות שירות הידיעות (ש"י) של ה"הגנה". לימים שאף שמעון לסגור מעגל, ולהתמנות למושל הצבאי של העיירה, אך חלומו לא התגשם.
שמעון שירת באגף המודיעין (אמ"ן), ואחרי מלחמת יום הכיפורים היה חבר במשלחת צה"ל בוועדה הצבאית המשותפת ישראל-מצרים, כאחראי הישראלי לקישור לצבא מצרים. לאחר מכן היה קצין הקישור הישראלי לצבא ירדן, ומילא תפקידים שונים באזור יהודה ושומרון. את שירותו סיים בדרגת סא"ל.
את הידע הרב שלו על העולם הערבי ועל מצרים ניצל שמעון לכתיבת מחקר מבריק, "הג'יהאד של סאדאת", שהתפרסם בספר בעברית ובאנגלית. בספרו הסביר מדוע ד"ר אשרף מרוואן, חתנו של גמאל עבד-אלנאצר, שליט מצרים - שלכאורה, היה בכיר הסוכנים הישראלים במצרים לפני מלחמת יום הכיפורים, ועליו נשענו "המוסד" ואמ"ן בהערכותיהם - היה סוכן כפול, שאנוואר סאדאת השתיל בישראל כחלק מההונאה המצרית. פגיעה כה קשה במקצועיותה לא יכלה קהילת המודיעין שלנו לספוג, ושמעון חטף מקלחת של צוננין מאוד, שדיכאה אותו - כיוון שהוכיחה, שלא נלמד דבר בחמשת העשורים מאז מלחמת יום הכיפורים. מצד שני, לא נפלה רוחו, והמשיך לשאת את דברו בקולו הצלול, הרהוט והמנומס.
הוא היה חבר טוב, חכם, איש תרבות ונעים הליכות, שנהנינו לפוגשו לשמוע את דבריו, ולהתווכח עמו. שמעון יחסר לנו בקולו הצלול והרהוט, בידע הרב שלו על התרבות הערבית ובנועם הליכותיו.
חבל על דאבדין דלא משתכחין.
אני זק̤̤ן
אני זָק̤ן, ואיני מתבייש להיקרא, זקן. זקני לבן, אני מקריח, ונולדתי במחצית הראשונה של המאה הקודמת. אנשי התקינות הפוליטית (PC) הוציאו את המלה, זקן, משימוש. אולי כיוון שאינם יודעים עברית, שבה המלה, זקן, מביעה הערכה רבה לאדם (עיינו בביטוי, "זקני העם"). עם זאת, אני דוחה באותו שאט-הנפש הרבה מהמונחים, שהתקינאים כופים עלינו - שוב רובם נובעים מבורות לשונית, או חמור מזה, מגחמותיהם הפוליטיות.
לכן, אהבתי את שירו של יעקב ברזילי, ידידי, "מִשְׁפָּט תַּקְדִּימִי":
"אָמְרוּ לִי 'זָקֵן';
הוֹצִיאוּ דִּבָּתִי רָעָה
אָמְרוּ לִי 'קָשִׁישׁ';
עִיַּנְתִּי בְּחֹק לָשׁוֹן הָרֵעַ
אָמְרוּ לִי 'יָשִׁישׁ';
הִגַּשְׁתִּי תְּבִיעָה //
הַהֲגַנָּה הִצִּיגָה שְׁלֹשָׁה עֵדִים:
עֵד אֶחָד אָמַר שֶׁשָּׁמַע אוֹתִי נֶאֱנָח בַּשֵׁרוּתִים
עֵד שֵׁנִי טָעַן שֶׁרָאָה אוֹתִי הוֹלֵךְ נֶגֶד הַכִּוּוּן
הָעֵד הַשְּׁלִישִׁי נִשְׁבָּע שֶׁפָּנִיתִי אֵלָיו בְּלָשׁוֹן נְקֵבָה //
לַתְּבִיעָה הָיוּ עֵדִים רַק מִמִּין נְקֵבָה
הָרִאשׁוֹנָה הוֹדְתָה שֶׁהָיָה לָהּ קָשָׁה
לַעֲמֹד בַּקֶּצֶב שֶׁלִּי
הַשְּׁנִיָּה סִפְּרָה שֶׁהִכַּרְנוּ בָּ'אָח הַגָּדוֹל';
וְהֶעֱדַפְתִּי אַחֶרֶת עַל פָּנֶיהָ
הָעֵדָה הַשְּׁלִישִׁית לֹא הִצְלִיחָה לְהַגִּיעַ לְמַתַּן עֵדוּת
תָּקְפוּ אוֹתָהּ צִירֵי לֵדָה //
יָשַׁב בַּדִּין שׁוֹפֵט מְנֻסֶה
כָּל הַהַחְלָטוֹת הִתְקַבִּלוּ פֶּה אֶחָד
בִּפְסַק דִּינוֹ הוֹרָה הַשּׁוֹפֵט לְמִשְׂרַד הַפְנִים
לְשַׁנּוֹת אֶת תַּאֲרִיךְ הַלֵּדָה שֶׁלִּי, וְגַם לְהַחֲלִיף תְּמוּנָה
בִּתְעוּדַת הַזֶּהוּת". //
הפסידו
למרות שדי קשה לזכות בארצנו בתביעה נגד אמצעי תקשורת, שהוציא לשון הרע, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב את ערעור ידיעות אחרונות על הרשעתו בהוצאת לשון הרע על תנועת "אם תרצו" ועל דוברהּ, וחייב את העיתון ואת סימה קדמון, פרשניתו, לשלם לתנועה ולדוברה פיצויים והוצאות משפט.
כלומר, ניתן לפעול גם נגד ענק תקשורת, שמרשה לעצמו להתפרע. אלא שלהערכתי, יערערו המורשעים, ובית המשפט העליון יקבל את ערעורם מתוך רצונו האדיר להגן בכל מחיר (כמובן, על חשבון נפגעי התפרעות התקשורת) על חופש העיתונות (ראו את פסיקתו, המדהימה ביצירתיותה המופלאה, בעניין אילנה דיין והסרן הדרוזי).
משת̤ק
מערכת הביטחון וצבאנו מנסה זה שנים רבות להיפטר מגידול, שצמח על דבשתם, ושמו "גלי צה"ל" (גל"צ). אם איני טועה, המדובר בכוונה מוצדקת ביותר בת יותר מעשרים שנה של שרי ביטחון ושל רמטכ"לים ולא בגחמה של בני גנץ.
למרות זאת, קבע מאיר לוין, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה למשפט כלכלי, כי אין בסמכות שר הביטחון גנץ לקבל החלטה סופית בעניין עתיד גל"צ בתקופת הבחירות.
המקלות, שתוקע היועץ המשפטי לממשלה בגלגלי הממשלה, מבהירים לעין כל את אי-טוהר החלטותיו. בשלוש השנים האחרונות אנחנו במערכת בחירות מתמשכת, שמי יודע מתי תסתיים, ופרשנותו המעוותת של אביחי מנדלבליט למגבלות, החלות על הממשלה במערכת בחירות מעוררת שאלות לגבי סמכותו ובעיקר לגבי כושר שיפוטו ומניעיו.
נראה, כי הוא מנצל את השיתוק בממשלה ואת הכאוס הפוליטי, כדי להרחיב את השתלטותו העוינת, שאין לה כל בסיס, על הרשות המבצעת. כלומר, לדעתי, מנדלבליט אינו רק יועץ (שאפשר לא לקבל את עצתו), אלא ראש-ממשלה-על, שכופה על הממשלה שיתוק.
מעניין למה התיר מנדלבליט לחסן את תושבי מדינת ישראל בעת מערכת בחירות?!
כזכור, התנגד מנדלבליט גם לכוונת ראש הממשלה ושר האוצר לפצות את מי שנפגעו כלכלית עקב מגיפת קורונה - כיוון שהפיצוי ישולם בעיצומה של מערכת בחירות.
מסוכנת
ח"כ יפעת שאשא-ביטון "הייתה ונשארה מסוכנת לבריאות הציבור", כתב יואב קיש, סגן-שר הבריאות, בתגובה לדבריה בגלי צה"ל, שתמכו במפקפקים להתחסן. זו תגובה מרוסנת מאוד לתעלולים המסוכנים של הח"כית.
ח"כ ביטון - שאיש לא ידע עליה דבר, למרות שהייתה שרת הבינוי והשיכון, ולא יזכרנה לאחר שנשתחרר מעולה - צברה ליטרת יחסי ציבור כאשר כיו"ר ועדת הכנסת לקורונה, הכשילה בזדון כמה פעמים את מדיניות הממשלה להילחם במגיפה - מדיניות, שמומחים ובעלי מקצוע המליצו עליה.
עתה היא דוהרת במרץ נגד החיסונים, אך אין לה אומץ להגיד זאת ישירות. אני מעריך, שכוונתה לחבל בהצלחת מבצע החיסונים, כדי לצבור עוד ליטרות של יחסי ציבור על חשבון התמימים והמפקפקים.
