איך למנוע את הפיכת מדינת ישראל למגלופוליס

אחד האתגרים הגדולים ביותר של מדינת ישראל בתקופת הפוסט קורונה, כלכלי ונדל"ני כאחד, יהיה ייבוש שטחי ים משמעותיים לטובת איים מלאכותיים. אין שום סיבה שמה שטוב לדובאי, לסיישל, להונג קונג ולסינגפור, לא יהיה טוב גם לנו. מעבר לעובדה שאנחנו מדינה קטנה, צרה וארוכה, כשרוב רובה של האוכלוסייה מרוכז במישור החוף, הצפי הינו שבשנת 2050 יחיו כאן כ-20-18 מיליון תושבים, כ-16-15 מתוכם במישור החוף הצר לעילא ולעילא, מה שיביא להפיכתה למגלופוליס, עיר ענק רצופה וצפופה לעילא ולעילא, המתאפיינת בקריסת תשתיות ומחירי דיור שמרקיעים לשחקים עקב המחסור שייווצר בהיצע באזור הביקוש.

המים ה"כלכליים" של מדינת ישראל, בהם נמצא בשנים האחרונות גז טבעי, גדולים בשטחם משטח ישראל הריבונית וערכם הסגולי לכלכלת ישראל עצום. במאמר זה אתייחס דווקא לרצועה הצרה יחסית של מים טריטוריאליים הסמוכה לחופי ישראל ורוחבה 12 מייל ימי, או כ-22 קילומטרים. בפועל רצועה צרה זו מכפילה(!) את שטח מישור החוף במותניים הצרים שלו במרכז הארץ, ומעניקה עתודה אסטרטגית כלכלית ונדל"נית בלתי רגילה, שלא לדבר על שדרוג הנושא הדמוגרפי.

על כן, ובמקביל לדיון הלגיטימי לכשעצמו על גבולות ישראל העתידיים, חיוני שנסתכל לא רק מזרחה אלא גם מערבה, לכיוון הים התיכון. נכון, העלות של ייבוש שטחי ים, שלא לדבר על הקמת איים מלאכותיים, עודנה גבוהה מאוד וכרוכה בתהליכים ארוכים של תכנון ואישורים, וחשיבה איך לא ייגרם חלילה נזק סביבתי לרצועת החוף, שלא לדבר על המאזן האקולוגי בים עצמו. ועם זאת: תכנון נכון ומדוקדק עשוי בהחלט להיות כדאי כלכלית, עשוי להוריד במידה משמעותית את העומס על מישור החוף, הן דמוגרפית והן בתשתיות, ולייצר מרחב טריטוריאלי סביר בצוואר הבקבוק של מרכז מדינת ישראל המחבר את חיפה והגליל בצפון ואת השפלה והנגב בדרום.

בישראל התקדים הראשון היה בשנות ה-90 של המאה שעברה, כשכ-133 דונמים ים יובשו לטובת מתחם המרינה בהרצליה. בשלב הראשון אפשר יהיה להעתיק לאיים אלה תשתיות דוגמת תחנות כוח, שדות תעופה, ומפעלים. בד-בבד מתחמי נופש, מלונאות, מוסדות ציבור, מסחר ובילוי. העתקה זו, לכשעצמה, תוכל לשחרר רבבות דונמים במרכז הארץ שבהם ניתן יהיה לקדם מאות אלפי יחידות דיור ובד בבד גם לפתח בהם מתחמי תיירות מרפא ובכלל.

נכון. לרבים מהקוראים עשויה להיות קונוטציה מיידית של "מתחמים סגורים לעשירים", אולם ניתן ואפשר בהחלט לשלב באיים אלה מתחמים "עממיים", שלא לדבר על כך שכל שטח שיתפנה במרכז הארץ, יעניק מרווח נשימה משמעותי הן מבחינת היצע הדיור והן מבחינת מיצוי זכויות קרקע וכדאיות כלכלית. כמו-כן, העובדה שבאותם איים יפותחו מתחמי תיירות, תאפשר לפקח ביתר קלות על כל נושא הפיקוח הבריאותי בעידן שלאחרי מגיפת הקורונה, ותהפוך אותם למתחמים בטוחים ומוגנים לעילא ולעילא.

ועוד דבר: מהי האלטרנטיבה ומה יקרה אם לא יתבצע מהלך שכזה? הלא בכל עשור מהעשורים הבאים יתווספו למדינת ישראל עוד כשני מיליון תושבים חדשים(!), מתוכם כמיליון וחצי במישור החוף הצפוף לעייפה, שלא לדבר על תוספת של עשרות מיליוני מטרים רבועים שטחי משרדים, מסחר, תשתיות וכו'. האם הרצועה הצרה הזו אכן תוכל להכיל את הצפיפות הנוראה, שלא לדבר על הנזקים הסביבתיים שיתרחשו? והאם הפקקים המתארכים כבר היום, לא יהפכו לנטל בלתי אפשרי מבחינת תפקוד כלכלי נאות של המשק הישראלי במהלך העשורים הבאים?

אדגיש גם כי כל הפתרונות הנדל"ניים הקיימים כיום, כולל הקמת אינספור מגדלים באזור הביקוש, עירוב שימושים, ואפילו פינוי בינוי לא יספיקו לטווח הארוך למלא את הצרכים של מדינה שתכפיל את אוכלוסייתה תוך שנות דור אחד בלבד. לדידי אלה מהרבה בחינות "פתרונות האתמול" שכבודם במקומם מונח, אבל לא ימנעו את הפיכת רצועת החוף הצרה שלנו למגלופוליס, אזור אורבני רציף. ועל-מנת למנוע את התרחיש הלא רצוי הזה, רצוי וכדאי לחשוב כבר היום מערבה, לכיוון הים התיכון.