נא להכיר: מרב מיכאלי, שרת החינוך בממשלת נתניהו <br>

ונניח שבנימין נתניהו ינצח בבחירות הבאות וירכיב את הממשלה הבאה. למי לדעתכם מבין השניים - מרב מיכאלי או נפתלי בנט - הסיכויים הגבוהים יותר מלכתחילה, לקבל את תיק החינוך בממשלת נתניהו?

אין ספק, במקרה שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, תוזמן יו"ר העבודה הגב'/מר מרב מיכאלי להיות אחראית על חינוך ילדינו. המחסום היחיד בינה לבין תיק החינוך יהיה, לא תאמינו, רק היא עצמה. אם תחליט ללכת עם נתניהו. בטענה הלעוסה ש"אין ברירה", יתממש חזון האימים המפלצתי: שר/ת החינוך מרב מיכאלי.

ישאל השואל: מניין הביטחון בחזון האפוקליפטי של הפקדת חינוך ילדינו בידי אשת השמאל הרדיקלי? פשוט בתכלית, והנתונים מדברים בעד עצמם: מאז עלה נתניהו לראשות הממשלה ב-2009, הוא לא חדל לחזר אחר ראשי מפלגת העבודה ו/או שלוחותיה (למשל 'העצמאות' בראשות אהוד ברק), בתחנונים שיצטרפו לממשלתו ויזכו בכהונת בכירות, תוך פגיעה קשה בשותפים הפוטנציאליים מימין.

לא הייתה אפילו ממשלה אחת מאז 2009 שבדרך להקמתה או במהלך כהונתה, לא ניהל נתניהו מגעים עם יו"ר העבודה לאותה עת, בתקווה שיצטרף עם מפלגתו הסוציאליסטית: אהוד ברק, שלי יחימוביץ, בוז'י הרצוג, אבי גבאי, עמיר פרץ. עכשיו יגיע תורה של מרב מיכאלי. המסורת חייבת להימשך.

מחנק מרושע

זה החל ב-2009, בפתח הקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה, הנמשכת עד היום. היו לו אז ביד 65 מנדטים של מפלגות הימין, אבל הוא העדיף לוותר על ממשלת ימין ימין לטובת שלושה ממובילי העבודה: אהוד ברק, בוז'י הרצוג ופואד בן-אליעזר (כל אחד בעיתו) שהוזמנו לממשלתו תמורת תיקים בכירים: הביטחון, הרווחה, התעשיה והמסחר (בהתאמה). את מי שנחשב אז בשר מבשרו של הימין האמיתי, האיחוד הלאומי, השאיר בחוץ. בחסות השמאל שהכניס לממשלתו, הוקפאה לתקופה ארוכה הבנייה בהתיישבות שהוכנסה למחנק מרושע, ובירושלים.

שמא תאמרו שהייתה זו מעידה חד-פעמית? טעות. בבחירות לכנסת ה-19 שהתקיימו בינואר 2013, שוב השיג הימין רוב: 61 מנדטים בגוש הימין. 'ימין חזק' אמיתי היה מקים ממשלת ימין כפי שהבטיח, ואולי מנסה להרחיבה בהמשך. אבל לא נתניהו. מי שהבטיח ימין-ימין פנה נתניהו ליו"ר העבודה דאז, הסוציאליסטית הדגולה שלי יחימוביץ' (לא ייאמן, אבל נתניהו העדיף לראות בממשלתו את מי שהצהירה כי הצביעה רק"ח בעבר), במגמה להקים ממשלת ליכוד-העבודה, והפעם תוך הותרת הבית היהודי בראשות בנט בחוץ.

שוב אותו תרגיל מלוכלך של הצבעת נתניהו וקיבלת שמאל. מי שמנע את הפארסה הייתה דווקא יחימוביץ' שיושרתה הניעה אותה לוותר על השררה ועל הכיבודים הרמים. רק אז, משנסגרה דלת השמאל הרדיקלי בפניו, פנה לאשת שמאל אחרת, שוחרת המדינה הפלשתינית ציפי לבני, והיא אכן נענתה בשמחה וקיבלה את תיק המשפטים ואת תפקיד שומרת הסף של עליונות הבג"ץ, לבל יעז מישהו להפיל חלילה שערה משערות ראשו (הקרח). שוב עשה נתניהו הכל, אבל הכל, כדי להשאיר את הציונות הדתית בחוץ.

אבל גם אז טרם הייתה לו ממשלה והוא הזמין אליה את יאיר לפיד מ'יש עתיד'. לפיד, שהציבור הדתי לאומי כל כך אוהב לשנוא (ולא שאני ממליץ לבחור בו), היה 'גבר גבר' והודיע על סירובו, כל עוד לא יצורף עימו גם בנט. אף שתיק האוצר הנחשק קרץ לו, הוא היה מוכן 'להתאבד' לטובת 'ברית האחים'. לבסוף הוקמה הממשלה ה-33 עם לבני, לפיד וגם עם בנט, אורי אריאל ואורי אורבך. אבל הפעם בלי ידידיו החרדים.

ביביסט אמיתי

לאחר הבחירות לכנסת ה-20 במרס 2015, זכה הימין ב-66 מנדטים, אבל זו לא הייתה עילה מספקת להקמת ממשלת ימין-ימין. הוא שוב דהר, כדרכו, לזרועות השמאל, והציע ליו"ר העבודה בוז'י הרצוג (24 מנדטים) להצטרף. הרצוג ספג אש ממפלגתו ונסוג. משהחליף גבאי את הרצוג בראשות העבודה, שוב התנהלו מגעים בין השניים, בסוף מאי 2019, על צירוף העבודה לממשלת נתניהו.

והשמאל? - אותו ייצג אז פורש הליכוד, משה כחלון. כל יוזמה לרפורמות חיוניות במערכת המשפט, סוכלה בידי הטהרן כחלון. כנ"ל לגבי ההתיישבות. כחלון תמיד נגד.

מסתבר אפוא שבכל 12 שנות כהונתו מאז 2009, הבלוף שנתניהו מספר לעצמו ולחסידיו על ממשלת ימין-ימין, לא מחזיק מים. אבל הביסיסטים לא יתנו לעובדות לקלקל להם סיפור פייק יפה. עובדה: למרות מאמציו הסידרתיים לכונן ממשלות המושתתות על השמאל (תוך הותרת הימין, לעיתים, בחוץ), בשבילם ביבי הוא המלך. ביביסט אמיתי, לפני שהוא ימין הוא ביביסט.
6. אין, אם כן, שום ספק שגם הפעם ינסה נתניהו, אם ינצח, להקים ממשלת שמאל-ימין, גם אם יוכל להקים ממשלת ימין-ימין. עכשיו המחוזר התורן הוא אש"ף-רמאללה, שמתבקש לקרוא לערביי ישראל להצביע למי שהוא 'הכי טוב לפלשתינים'. ע"ע התעלמותו מנגיסות הפלשתינים בשטחי C עם הבנייה המטורפת שלהם, כמו גם הגיבוי שהוא מעניק להמשך קיומו של חאן אל אחמר, ועוד.

הדרך לאש"ף עברה הפעם דרך סגן השר במשרד ראה"מ פטין מולא. מתוקף מעמד זה הוא ביקש מהטרוריסטים, שיורו ל'פלשתינים הישראלים' להצביע ליכוד. נתניהו אומנם מכחיש, אבל נמנע בעליל מנקיטת הצעד היחיד המתבקש מהכחשתו: לשלוח את מולא הביתה. אבל הוא לא. מכוח תחושתו שהקרקע מתחילה לרעוד תחתיו, הוא בונה על התקווה מרמאללה.

אם ינצח בבחירות, הוא יוכל לשלם למיטיביו ביד רחבה: חיסוני קורונה, המשך ההקפאה בהתיישבות ובירושלים (גבעת המטוס, עטרות ו-A1), התעלמות משוד הקרקעות הפלשתיני, המשך ההפקרות השלטונית בנגב ובגליל. שערי האתנן ומחיר כלב לא ננעלו. אברהם לינקולן אמר ש"אפשר לשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן, אבל אי-אפשר לשקר לכולם כל הזמן". ייתכן שלינקולן טעה?