שמירה על ביטחון המדינה

חברתי הנשיאה, חברותי השופטות וחברי השופטים, הנשיאים והנשיאות בדימוס, המשנים והשופטים בדימוס, שר המשפטים לשעבר, היועץ המשפטי לממשלה, היועצת המשפטית לכנסת, ממלאת-מקום מנכ"ל משרד המשפטים, ראש לשכת עורכי הדין, נציב תלונות הציבור על שופטים, מנהל בתי המשפט, הפרקליט הצבאי הראשי, הסניגור הציבורי הראשי, שופטי ישראל לערכאותיהם, נשיאת האקדמיה הישראלית למדעים, הרב הראשי לשעבר, מורי ורבי - הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, צופים ומאזינים באשר הם, ואחרונים אחרונים חביבים: יְדִידַי, אוֹרְחַי ומשפחתי היקרה - מכובדיי כולם.

1. הנה אני ניצב היום במלאת לי שבעים שנה לקראת תום כהונתי בבית משפט זה, בו שירתתי כ-14 שנים "ויהיו בעיני כימים אחדים". אני מתרגש מהמעמד וְקָשָׁה עלי הפרידה ולפיכך אינני יודע כיצד להתחיל את הדברים.

2. אפתח אפוא במילות תודה למברכיי הרבים ולאלה שדיברו פה לפני. אמי ז"ל, לו הייתה זוכה - היתה, כנראה, אומרת: חבל ששר המשפטים איננו בנמצא כאן (וכידוע אין לנו היום שר משפטים), כי אם הוא נוכח וודאי היה מוסיף לתשבחות. אבי ז"ל, היה, כנראה, מפטיר בתגובה - לא היה בזה צורך, כי גם ככה המברכים הגזימו. ואני אומר: דבריו המשוערים של אבי ז"ל, שהיה בעיני החכם באדם - נכונים, כי קטונתי. אולם לכולכם התודה. והנה עברנו את ההתחלה.

3. יש סמליות בעובדה שטקס הפרישה נערך בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה וליום העצמאות.

נתיבות חיי עד כה מדגישים את הסמליות הזו.

4. אבי ז"ל, עו"ד יוסף מלצר מקרקוב, היה מניצולי "רשימת שינדלר", ואימי ז"ל - יוכבד מלצר, הייתה מניצולי אושוויץ, ובתו של רב גדול שניספה בשואה עם תלמידיו. הם עלו ארצה מפולין אחרי מלחמת העולם השנייה כציונים, ואבי הוסמך גם בישראל כעו"ד.

בשל מוראות השואה וגילם של הורי - הייתי בן יחיד, כאשר מרבית משפחתם, לרבות סביי וסבותיי משני הצדדים נספו בשואה. מאורעות השואה השפיעו ומשפיעים עלי, מאז עמדתי על דעתי, וחשוב להדגיש זאת, שכן אתמול לפני 60 שנה, בהיותי בן 10 - נפתח "משפט אייכמן", שהיה מיוחד בתולדות המשפט הישראלי ושינה את תודעת השואה בארץ ובעולם.

הורי ז"ל גידלו אותי ברוח הכרזת העצמאות וההומניות ועל-רקע מורשתה של אחות אבי, אוגניה שנברג לבית מלצר ז"ל, שלחמה בנאצים בגבורה עילאית כפרטיזנית ויכלה להם. הורי שיננו באוזני תמיד כי אחד מלקחי השואה הוא שלעם היהודי יש זכות למדינה, כמו לכל עם אחר, וכי על עצמאות ישראל ועל ערכי עמנו - צריך לשמור ולהילחם באומץ, ואפילו בהקרבה, אם הדבר נדרש.

את ההקרבה אנו מעלים על נס ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה ואת הצלחת התקומה - אנו חוגגים ביום העצמאות.

על-רקע זה, כשהתמניתי, חשתי גאווה גדולה בעבורי ובעבור הוריי כי אני שופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל, והיצרתי מאוד על העובדה שהורי ז"ל לא זכו ליטול חלק במעמד.

5. מאז הגיעי לבית המשפט - בכל יום שעליתי לירושלים - חשתי התעלות ודימיתי לעצמי את הרגשתם של אבותינו, עולי הרגל. יתר על כן - עצמאות מדינתנו והמחיר הנורא שנגבה מאתנו עבורה, הומחשו לי מדי יום, כשנסעתי לירושלים וראיתי ליד שער הגיא את המשוריינים השרופים שבצידי הדרך. יתר על כן, מרפסת לשכתי צופה לאנדרטת הזיכרון המרשימה לחטיבת הראל, הנמצאת בגן סאקר. על האנדרטה חקוקים שמותיהם של 431 חללי הראל, שנהרגו במלחמת העצמאות, רובם בקרבות על הדרך לירושלים ובתוך העיר עצמה. כמעט ולא היה יום שלא יצאתי לפחות פעם אחת למרפסת לצפות באנדרטה, להתרשם מיופיה וליתן כבוד לנופלים ולהתחזק. הדבר אף הוסבר לכל מתמחה ועוזר משפטי חדש בלשכתי וכן למבקרים בלשכה - מהארץ ומחו"ל. דומני שחשיבות השמירה על ביטחון המדינה, חלום הדורות, אשר למענו כה רבים הקריבו את חייהם, הובא לביטוי גם בפסיקתי, כפי שאף נאמר קודם לכן.

על מורשת זו אף גידלנו - רעייתי ואני - את ילדינו, שתרמו לביטחון המדינה ושירתו במלחמות ישראל האחרונות. רגע בלתי נשכח בהקשר זה חוויתי כאן בבית המשפט, כאשר לפני שהייתי אמור לרדת ליום דיונים כראש הרכב, הודיעו לי לפתע בטלפון כי בני מאיר נפצע במבצע צוק איתן והוא מפונה במסוק לבית החולים וכי עלי לצאת מיד לדרך ומהמסוק יודיעו לי להיכן להגיע. הסתבר כי בעת היתקלות, צלף פגע במאיר, אבל לשמחת הכל הכדור יצא והוא חזר לאיתנו ואפילו לשירות.

6. היום בעת הפרישה - נסגרים גם מספר מעגלים שנפתחו עם מינויי ואדבר רק בנשיאים (אף שיש לי חוויות משותפות רבות גם עם כל השופטים האחרים):

א. פרופסור אהרן ברק, אותו היכרתי עוד בהיותי קצין צעיר בענף ייעוץ וחקיקה במפצ"ר והוא אז היועץ המשפטי לממשלה. התרשמתי ממנו כבר באותה תקופה עמוקות באשר הוא היה מוכן לשמוע כל דעה, ואפילו מקצין זוטר, ובלבד שדעתו תהיה מנומקת.

ב. הנשיאה דורית ביניש שכנגדה הופעתי במספר בג"צים כשהייתה מנהלת מחלקת הבג"צים ואחר כך פגשתי אותה כשבאתי בשערי בית המשפט.

ג. הנשיא ד"ר אשר גרוניס, שהייתי אסיסטנט שלו באוניברסיטה ובהיותו שופט לא נפגשנו, והנה כשהתמניתי הוא חנך אותי פה.

ד. הנשיאה מרים נאור בפניה הופעתי כעורך דין במשך כשנתיים ב"משפט הבנקאים", שהיה אז הגדול מסוגו בישראל, ושליטתה כדן יחיד בתיק אדיר זה מפליאה אותי עד היום. היא קיבלה את פני כאן בבית המשפט ומעת לעת המשכנו להתווכח על טענות שעלו באותו משפט.

ה. הנשיאה הנוכחית, אסתר חיות, שאותה ואת בעלה דודי הכרתי לאחר מלחמת יום הכיפורים בעת לימודיהם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, ועליה אומר עוד מספר מילים בהמשך.

מסתבר כי ככל שעובר הזמן נסגרים הפערים והיום אני מצטרף למשפחת הפורשים.

7. ועכשיו אדבר מקצת משפט

נכנסתי להיכל המשפט בחרדת קודש כי ידעתי ששירתו כאן ענקים לפני. צעדתי בענווה בדרכיהם ולא סטיתי מתקדימיהם, אלא אם כן הדבר התחייב משינוי הנסיבות, או החוקים הרלוונטיים, או במקרה שהתבקשו חידושים עם השתנות הזמנים. המברכים הקודמים הדגישו את תרומתי בעיניהם, ולכן אסתפק רק בארבע הערות:

(א) כשהגעתי - הפרקליטות ולעתים אף בית המשפט התייחסו לעמדת הממשלה כאילו היא עמדת המדינה ואילו אני חזרתי והדגשתי כי המדינה מורכבת משלוש רשויות:

הכנסת
הממשלה
והרשות השופטת

ואין לאיש, או לרשות כלשהי זכות לדבר בשם המדינה ככזו.

אני שמח כי בשנים האחרונות הדבר הופנם וכי בתקופת כהונתי-מדיניות "האיזונים והבלמים" בין הרשויות התקיימה ועצמאות הרשות השופטת נשמרה ללא פיסקת התגברות, והנני תקוה שכך יהיה גם בהמשך.

(ב) אני מייחס חשיבות רבה לתחולת שלטון החוק על כולם, וכן לחופש העיתונות ולחופש ההפגנה, שמבלעדיהם שלושת הרשויות הנ"ל לא תהיינה נתונות לביקורת אפקטיבית, כפי שראוי.

(ג) לשיטתי על כל שופט - וגם על שופטי בית המשפט העליון - לחוש כי הם באו בנעליהם של שופטי העבר במסורת ישראל, שישבו ב"שער העיר". לפיכך עליהם לגלות רגישות וחמלה כלפי כל המתדיינים, וזאת כדי לשאוף לצדק במסגרת החוק. אמר על כך כבר הנביא ישעיהו (בפרק א' פסוק יז) "לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה".

(ד) עמדתי בראש ועדת ההיגוי לפרויקט השידורים הישירים, ונראה לי שהפיילוט, אותו אישרה הנשיאה, הצליח וצריך להמשיך בכך. השידורים תורמים לשקיפות, מרחיבים את מושג פומביות הדיון ומאפשרים לציבור להכיר טוב יותר את בית המשפט בפעולתו ואת שופטיו.

8. ועתה לתובנות ביחס להווה

במה השתנו השנה הזו והטקס הזה משאר השנים ומשאר הטקסים? שבשנה זו אנחנו והעולם כולו חווינו את מוראות מגיפת הקורונה הנוראה ואת תוצאותיה הקשות. התמודדנו בכל התחומים, לרבות זה המשפטי, עם מצבים שלא ידענו כמותם עד הנה. אחרי אלפי מתים ומאות אלפי נדבקים, בלמנו בישראל, כנראה, את המגיפה, והוכח, באמצעות החיסונים, כי המדע במאה ה-21 יכול להושיע.

בית משפט זה ומערכת המשפט כולה, בהנהגתה של חברתי הנשיאה, בניהולו של מנהל בתי המשפט ובשיתוף פעולה מלא של כל שופטי ישראל - המשיכה לתפקד בכל תקופת המגיפה, מבלי לסגור את שערי בתי המשפט אפילו ליום אחד, זאת בשונה ממה שקרה במקומות אחרים בעולם. בכך, כמו בתחומי המשפט המקצועיים המהותיים, זכינו להערכה רבה בחו"ל ולאחרונה החלו לחקות אותנו, והנה אנו שוב זוכים לכך כי: "מציון תצא תורה".

זה המקום להוסיף עוד מספר מילים על חברתי הנשיאה חיות. עבדנו בשיתוף פעולה מלא בתקופה קשה, שבה באו התקפות לא מוצדקות על בית המשפט. ידענו כי סוף האמת, החוק והצדק לנצח, ואולם המערכה לא נסתיימה, ועליכם חברותי וחבריי להמשיך בה. בכל הפעילויות הללו כשניסנו להדוף את ההתקפות - ייעצנו לנשיאה מה לעשות, אבל היא הייתה זו שהחליטה ולקחה את הסיכונים והאחריות, ולדעתי בהצלחה. זו הנהגה.

מנחם בגין אמר פעם עוד כאשר כיהן כראש האופוזיציה כי: "לראש הממשלה יש עוד טיפה נוספת של אחריות - ומי יודע איזה כובד יש לטיפה הזאת". רעיון קרוב מבוטא בפסוק שנקרא לאחרונה (בפרשת צו), כאשר משה רבנו קורא לאחיו אהרון: "קְרָב אל המזבח". בדרך דומה התבטא בשעתו גם נשיא ארה"ב הארי טרומן, שעל שולחנו היה מוצב שלט עץ קטן, שעליו נכתב: "The buck stops here". גם לנשיאה חיות יש שלט כזה על שולחנה והיא מממשת את האמירה הזו כמעט מדי יום.

9. ומכאן לתובנות וללקחים לעתיד

ראשית - עלינו (למעשה, מעתה, עליכם) להמשיך ולפעול ללא מורא וללא משוא פנים וכן לכבד את מי שקדמו לנו ביצירת המסורת המשפטית המפוארת שנבנתה בבניין הזה.

שנית - נראה לי שבתמהיל של שופטי בית המשפט העליון המורכב משופטים שהתקדמו במערכת השפיטה, מחוקרי משפט שהגיעו מהאקדמיה, מבכירים מהפרקליטות ומהייעוץ המשפטי - יש גם מקום לשופטים שמגיעים מהסקטור הפרטי. כאשר לשכת עורכי הדין העלתה לראשונה את הרעיון בפני הנשיא אהרן ברק הוא קיבל אותו עקרונית, אך הדבר התממש רק עקב נחישותו של שר המשפטים דאז פרופ' דניאל פרידמן, בתקופת נשיאותה של השופטת דורית ביניש.

עתה משאני פורש, לאחר פרישתו הקודמת של השופט יורם דנציגר, נוצר חלל בנושא זה ואני תקווה כי הוא יתמלא במהרה, שכן הדבר חיוני לדעתי, שהרי כל שופט הוא, במידה מסוימת, תבנית נוף רקעו, תלמודו וניסיונו.

שלישית - בית משפט זה חייב להמשיך ולהיות מעוזו האחרון של האזרח בריבו עם השלטון.

רביעית ואישית - השתדלתי מאוד כי על-אף כל "הכב'" שמרעיפים עלינו, שלא יגבה ליבי בהתנהלות, בהחלטות ובפסקי הדין, ובכל זאת - אם פגעתי במאן דהוא במרוצת הדרך - הנני מבקש סליחה ומחילה.

10. ועתה לתודות

תודות לחברותיי ולחבריי השופטים. קשה עלי הפרידה מכם. תודה לרשמות ולרשמי בית המשפט, למזכירה הראשית, גב' עידית מלול, ולצוותה שטרחו גם על הטקס, ולכל העובדים במזכירויות בית המשפט, היומן, הדוברות וקשרי החוץ, הקלדניות, פקידי העזר, אנשי הביטחון ומשמר בתי המשפט, עובדי הספריה, המיחשוב, התחבורה ועובדי הניקיון.

תודה מיוחדת לצוותי הלשכה שלי לתקופותיהם - למתמחים ולעוזרים המשפטיים, ולמנהלת לשכתי, מיכל הררי, שמלווה אותי פה בנאמנות ובמסירות מזה למעלה מ-12 שנים. חן חן לך

מיכל! לולא מגבלות הקורונה כולם היו מוזמנים לטקס והייתי מודה להם באופן אישי. בצוק העיתים רק המתמחים, מנהלת הלשכה והעוזרים המשפטיים המכהנים עתה נוכחים כאן והנני תקוה להיפרד מכולם בנפרד בקרוב. תודה למשתתפי המנין היומי בתפילת מנחה, ששימשתי בו כ"ממלא-מקום עשירי למנין". תודה לאנשי הפרקליטות, לסניגוריה הציבורית, לשירות המבחן למבוגרים ולנוער, לשירות בתי הסוהר, לעורכי הדין הפרטיים ולבעלי הדין, ולחברי ועדת הבחירה לשופטים שבחרו בי ולאלה שעמם פעלתי לימים כשהייתי חבר הוועדה. היו כולכם ברוכים!

לבסוף אני חש צורך להזכיר באופן מיוחד את השופט אדמונד לוי ז"ל, היחיד והמיוחד שאלמנתו סימה לוי תיבדל לחיים ארוכים וטובים נמצאת עמנו היום. עם הגיעי לבית המשפט שובצתי להרכב הפלילי של השופט לוי ולמדתי ממנו רבות בתחומים רבים - הן בידיעותיו, הן בהליכותיו.

כמו-כן, שלל ברכות לחברי, השופט מני מזוז, שפורש אחרי ולו קריירה מרשימה כיועץ משפטי לממשלה וכשופט ועוד נכונו לו עלילות.

11. אחרונים אחרונים חביבים - בני משפחתי.

רעייתי - מרגלית - כשמה כן היא. חוכמתה, אהבתה ומסירותה לאורך כל הדרך - הן שאיפשרו לי את העמידה בחובות התפקיד הקשה, מה גם שאצלה תמיד הייתי: המשנה. הנה כי כן, מתנה טובה קיבלתי לבית גנזי - ומרגלית שמה.

בניי: יוסי, דניאל, ישי ומאיר, בראשי תיבות ידי"ם: יכולים להכיל עולם ומלואו, כפי שנאמר. הם נפלאים, ואני כידוע אובייקטיבי לגביהם.

זה המקום לספר כי בעת שהוצע לי המינוי - שני בניי: יוסי ודניאל סיימו את שירותם בצנחנים והחליטו ללמוד משפטים. הם לא סיפרו לי על כך, אלא רק לאחר שנבחרתי, כי חששו שאם יודיעו לי על דבר רצונם זה - ייתכן שלא אפרוש מהמשרד אותו ניהלתי ואדחה את המינוי. שני בני האחרים, יש לומר, בחרו כבר בתחום אחר - מדעי המחשב.

כלותיי: נעה ועמית נהדרות, והכלות שבדרך כמותן.

הנכדים: עידו, עומר, טל, ניר ובר, הם משוש חיי.

הנני תקווה שעתה אוכל לבלות עם כולם הרבה יותר.

כל אחד מהם דומה לנו והולך בדרכינו, אך עם זאת שונה. כמו שכתבה המשוררת נורית זרחי, זוכת פרס ישראל לספרות-השנה בשירה פנים:

"אֶת הפנים שיש לי
קיבלתי מאמא שלי,
גם היא את פניה קיבלה
מאמא שלה, סבתי - לי מסרה את פניה דרכה
איזו דרך ארוכה
כך היא שולחת אותם לנכדים,
אחר לנינים
במשפחה שלי, מי שנולד
מקבל מתנה - פנים
כל פעם הם מופיעים חדשים ושונים"

12. לסיום אציף תחושה אישית ועוד תובנה כללית אחת.

על הכהן הגדול נאמר (כאשר סיים את מלאכתו ביום הכיפורים): "יום טוב היה עושה לאוהביו, בשעה שיצא בשלום מן הקודש" (משנה יומא ז, ד). אני חש שפעלתי בקודש ומבחינתי זהו יום טוב, כאשר אני יוצא מכאן בשלום.

בהפטרת השבת פרשת שמיני (שמואל ב', פרק ז', פס' יא-טז) נאמר כך: וּלְמִן-הַיּוֹם, אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וַהֲנִיחֹתִי לְךָ, מִכָּל-אֹיְבֶיךָ... וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד-עוֹלָם - לְפָנֶיךָ..."

ראוי שראשי הרשויות האחרות וכן הציבור יפנימו מסר זה כי שופטים על ישראל מביאים לשקט, לשלום ולשלווה על ישראל. ולחברי השופטים אומר: אל תגורו מפני איש ושימרו על המבצר!

תודה לכולכם.