מלחמת הזכויות

בכיר החמאס, ח'אלד משעל, מיהר להגיב לתוכניתו המדינית של אהוד אולמרט, בדרך שמאפיינת זה זמן מה את הרטוריקה הפלשתינית מאז עליית החמאס לשלטון. לטענתו, תוכניתו של אולמרט היא כמו הכרזת מלחמה על העם הפלשתיני, והיא משרתת את האינטרסים של ישראל, מבלי להתחשב בזכויות של העם הפלשתיני.

התגובה הפלשתינית לתוכנית "ההתכנסות", מבטאת בקליפת אגוז את אופיו של הסכסוך הישראלי פלשתיני, כפי שהוא קיים בשלב הנוכחי מאז עלה אריאל שרון לשלטון ב-2001, דרך תוכנית ההינתקות, עליית החמאס לשלטון, וכלה בתוכנית אולמרט החדשה.

הדיאלוג הישראלי פלשתיני חזר עשרות שנים אחורה לנקודת ההתחלה. במסגרתו, מתחולל מאבק בין זכותה הלאומית של ישראל להתקיים כמדינה יהודית בארץ ישראל, לבין זכותו של העם הפלשתיני לכונן אומה על כל "פלשתין הכבושה". התפנית ביחסי ישראל והפלשתינים החלה כאשר הפנימו שני הצדדים, ששיח החירשים על זכויות לאומיות מוחלטות לא יקדם את האינטרסים של מי מהם ויש לקיים דיאלוג פרגמאטי ואפקטיבי, כדי שכל צד ישיג לפחות חלק מהזכויות שנלקחו ממנו או ישיג הכרה בינ"ל בזכויותיו הקיימות.

הוויתור על חלק מזכויותיו הסובייקטיביות של כל צד לא נעשה בהינף יד. כל צד חשש שוויתור מצדו עלול להתפרש כחוסר אמונה בצדקת הדרך ופגיעה בנרטיב הלאומי. משום כך, שזור בכל הסכם שלום מרכיב של הכרה בזכויות הצד השני, כמו ביטול האמנה הפלשתינית, אל מול מתן חלקים מארץ ישראל לריבונות זרה.

"הכול או לא כלום"

הלאומיות הפלשתינית, כפי שהיא מסתמנת היום, חסרה את גדלות הנפש המתבטאת ביכולת לוותר על זכות לאומית אחת כדי להגשים זכות אחרת. התפיסה הקנאית של "הכול או לא כלום" מקורה בתפיסות דתיות אשר רואות בזכויות הלאומית כמצוות דתיות ולריבון עלי אדמות אין את הסמכות לסייג אותן. הזכות היא מוחלטת בהיותה חיצונית לעולם האנושי. מפלגה שחורטת על דגלה כי השריעה האיסלאמית היא התשובה הפוליטית, מקיאה מתוכה את האחריות על גורל בוחריה, ולא נותנת לאזרח אפשרות לממש את מתנת האל הגדולה ביותר, השליטה על עתידו.

לא צריך להרחיק עד החמאס. ערפאת עצמו הדגיש כי וויתור על הר הבית וזכות השיבה הוא בגדר ייהרג ובל יעבור ולא יקום המוסלמי שיוותר בהסכם על זכויות אלה. זוהי כיום הדעה הרווחת בקרב אנשי השלטון בעזה ובגדה אך הקולות הפרגמאטיים קיימים גם היום. חיזוק הקולות הפרגמאטיים, קרי המאמינים בכוחו של הריבון המקומי לשנות את מצבו הפוליטי, הוא הדרך היחידה להחזיר את הצדדים למו"מ רציני ואמיתי לפתרון הסכסוך.

מהצד הישראלי, התחוללו תמורות מרחיקות לכת בכל הנוגע להכרה בחלק מזכויותיו של הצד השני. אולם, מסיבות פוליטיות ומדיניות, נבחרה דרך פעולה חד-צדדית. הימנעות ממשא-ומתן לפני ההינתקות יחד עם חוסר ההכרה בנציגיו של העם הפלשתיני, הביא את הפלשתינים לתפיסה שדה-לגיטימציה פלשתינית מצד ישראל, צריכה להוביל לדה-לגיטימציה של ישראל מצדם. אך למעשה, לא מדובר בדבר שהוביל לדבר ולא ישראל היא האשמה העיקרית לתחייתה של רטוריקת הזכויות המוחלטות הפלשתינית. יש שיטענו שהיא תולדה של נסיבות פנים פוליטיות ברשות, ויש שיטענו שהיא מאז ומעולם הייתה מרכיב יסודי בפוליטיקה הפלשתינית, כפי שהיא קיימת אצל כל מדינה מוסלמית בעולם הערבי.

במצב הדברים הנוכחי, קיים חוסר איזון בהכרה בזכויות של כל צד כלפי האחר. ח'אלד משעל חייב לזכור כי בפעם הבאה שהוא דורש הכרה בזכויות הלאומית של בני עמו, לעולם לא ייתכן מצב של הכרה מוחלטת של צד אחד בזכויותיו של הצד השני, אלא רק בהכרה חלקית, שהיא תוצאה של וויתור הצד האחד על חלק מזכויותיו. במצב של קיפאון והתעקשות על מימוש מלוא הזכויות הסובייקטיביות יתכנו אחד משני המצבים. או שהצד השני יוותר על מלוא זכויותיו, והצד העיקש ינצח במאבק או כניסה לעימות צבאי אשר בסופו ינצח הצד החזק.

תוכנית ההתכנסות של אולמרט משחקת לידי ממשלת החמאס. היא מציעה וויתור על זכויות ללא קבלת וויתור הדדי מצדם. ח'אלד משעל ימשיך לטעון שנסיגת ישראל איננה משרת את מימוש הזכויות הפלשתיניות, כדי שהעולם לא יכריח אותו לשלם באותו מטבע לישראל, כלומר, לנקוט פעולות של וויתור על זכויות הפלשתינים.

על ישראל לשרטט מחדש לעצמה ולקהילה הבינלאומית, המהווה מקור הלגיטימציה של זכויותיה הלאומיות, את קווי המתאר החדשים שיגדירו את זהותה הלאומית. בפועל עליה להצהיר כי זכותה הבלתי ניתנת לערעור של ישראל היא לקיים מדינה יהודית בגבולות 67 עם תיקוני גבול, שבירתה ירושלים וללא חזרת הפליטים לתחומי ישראל. יחד עם זאת, אין הדבר מוריד מזכויותיה ההיסטוריות של מדינת ישראל על כל ארץ ישראל. זכויות שניתן לסייג אותן בעבור השגת שלום עם הצד השני אך לעולם יהיו קיימות.

עד שהצד השני לא יכיר בזכותה הבסיסית ביותר של ישראל להתקיים, תהליך צמצום הזכויות לא יחל. באותה עת, על ישראל להמשיך לטפח קולות בצד הפלשתיני הקוראים לחזור למו"מ ולהציב בפניהם חזון אחיד ומגובש, אשר מראה בפניהם, לאן ניתן להגיע אם רק יהיו מוכנים לצמצם את זכויותיהם הלאומיות.