אדוני היושב-ראש, כנסת יקרה, אבא רמי אטבריאן, ואמא לאה אטבריאן, אהוביי ליבי. ענברי וערני, משוש חיי. כמי שהכתיבה אינה זרה לה, אני מודה שלקראת הנאום הזה, ישבתי מול מסך מחשב לבן וריק שעות ארוכות, כי איך מתחילים לכתוב נאום השבעה לכנסת? רק אלוהים יודע. גודל המעמד וחרדת הקודש, מכבידים על כל מילה. בסוף, בחרתי להתחיל כמו שאני מתחילה את כתיבת הספרים שלי - מהילדות.
הייתה לי ילדות ירושלמית מפוארת ומאושרת עד אין-קץ - זאת האמת. ילדות של קרטיב לימון מהמכולת של באבא, וקידוש בשישי, ומערכונים ברדיו של הגשש בשבת בבוקר, ואז טיול רגלי למפלצת, דיי קרוב לכאן בקריית יובל. ומשמשים מהדוכן בשביל אוסף העג'וקים, היקר מפז. ומכסה של פרי שכיף ללקק, וטנא, וכתר של מלכת אסתר. וכתר העברית שהילכה עליי קסם מהרגע בו למדתי לקרוא. ומדבקת יזכור על חולצה לבנה, שדווקא בבוקר של הטקס, אף פעם אי-אפשר היה למצוא. ואנשים מבוגרים שמספרים סיפורים מפחידים בטלוויזיה, סיפורים שלא סיפרו לי בבית. סיפורים על עולם רחוק שנמצא מעבר להרי החושך. עולם שבו לילדים יהודים כמוני, לא היה בית ולא היה מקום, ולא הייתה מדינה.
בבית סיפרו לנו סיפורים מעט שונים כמו למשל איך שאבא ואימא היו הולכים לבזאר הירקות באיספהאן, כשהיו ילדים קטנים, ואז חיכו שהרוכל יסובב לרגע את הגב, אבל לא כדי שהם יוכלו לפלח אבטיח, אלא כדי שהם יוכלו לגעת בחטף בסחורה מבלי שהרוכל ישים לב. להעביר יד חפוזה על כל המלפפונים, והעגבניות, והמלונים. לגעת כמה שיותר. לגעת, ולגעת ולגעת.
ולפעמים, כשהרוכל היה תופס אותם, הם נתנו ספרינט של אולימפיאדה וברחו, והרוכל דלק בעקבותיהם וקילל אותם בפרסית, ואז אחז בראשו וזרק את כל הירקות הנגועים לפח. ואני, אחי ואחותי, צחקנו כשדמיינו את הזעם הקומי שלו, וביקשנו לשמוע את הסיפור הזה פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, אפילו שבעצם לא כל-כך הבנו אותו. הרי, בכל חמישי בערב, בשוק מחנה יהודה, איפה שכל תפוח הוא מלמיליאן, אימא ואבא תמיד ממששים את הסחורה, כולם ממששים - ואיש לא כועס, ואיש לא רודף, ואיש לא בורח.
ופעם אחת שאלתי את אבא שלי, למה בעצם? למה אסור היה לכם לגעת בפירות ובירקות בבזאר? כי הייתם ילדים? והוא השיב, כי היינו יהודים. ושאלתי, אז מה? והוא ענה שיהודים זה נג'אס. ושאלתי מה זה נג'אס, והוא ענה שנג'אס זה טמא וטומאת היהודים עוברת דרך עגבנייה ומלפפון שהופכים אסורים לאכילה פן תחדור טומאתם לגופם הבלתי טמא של האחרים ותחלל אותם.
אני חייבת לומר שמאז שאבי סיפר לי את הסיפור הזה ועד היום, בכל דוכן ירקות אפשרי, בכל סופר ובכל שוק, אני תמיד ממששת את הפירות והירקות ומרגישה תחושה אחת ברורה: חופש, החופש להיות יהודייה.
קשה לחיות בהוויה של נס כשהנס מתבטא בדוכן ירקות. קשה לחיות בהוויה של נס כשהנס ניכר בכל פינה, בכל רגע, בכל נשימה, בכל מילה בעברית שיוצאת מפי. הנס שלנו, הוא בנוי בצורה משונה מאוד, או שמבחינים בו בכל פינה או שלא מבחינים בו בכלל. לא חזיתי בשום ים שנחצה לשניים, לא הייתי עדה לשום סנה בוער. ובכל זאת, אני יודעת בכל הווייתי ששום דבר ממה שאנחנו וממי שאנחנו איננו מובן מאליו. המדינה הזאת שבנינו, הארץ הזאת ששבנו אליה, העם הזה שהתקבץ מתוקף איזה כוח מגנטי, מיסטי, מטאפיזי, אלוהי, הכל נס גלוי.
ומתוקף הנס הזה אני עומדת כאן מולכם, קודם כל אימא, אחר כך יהודייה, ואחר כך ציונית גאה ובלתי מתנצלת, כששלוש מילים מכוננות את כל הווייתי: לעולם לא עוד. הילדה הקטנה ששמעה על תאי הגזים באירופה ועל טומאת היהודים מעל דוכן הירקות באירן בגרה מאז, ומהרגע שבו עמדתי על דעתי והבנתי את מקומי הפריבילגי בשרשרת ההיסטורית המפוארת ולמודת הסבל של העם היהודי, הדבר שפועם בי יותר מכל הוא לא תחושת הביטחון, אלא דווקא תחושת החופש; חופש כערך עליון, חופש מקסימלי בכל תחום אפשרי.
החופש שלי כיהודייה לבנות בית על אדמת אבותיי כי זוהי האדמה שלי ושל בני עמי. החופש של יזמים ישראלים צעירים, חרוצים ומלאי מוטיבציה, לבנות עסק משגשג מבלי לשאת את עולו של המגזר הציבורי, ואני יודעת כמה העול הזה מכביד. סחבתי אותו על כתפיי במשך שנים לא מעטות. החופש של נשים להתהלך בטוחות במשרד, ברחוב ובין כותלי הבית. החופש של נשים ערביות לזכות בלילה אחד שקט ונטול חרדה, מבלי להתהפך במיטה ולתהות האם הילד יירצח הלילה ברחוב או שישוב שלם הביתה. החופש של נשים חרדיות לבחור במחיצה ציבורית כי זהו צו מצפונן וזוהי בחירתן החופשית, הלגיטימית והמלאה. החופש של כל הורה לבחור את חינוך ילדיו על-פי תפיסת עולמו גם כשמדובר בהורה חרדי. ומנגד, החופש של הקהילה הלהט"בית לחיות את חייה ללא אפליה או רדיפה.
החופש של כשני מיליון אזרחים בישראל להמשיך לצרוך קנביס מבלי לחשוש מסנקציות פליליות. החופש הנפלא להתבטא, להחליף רעיונות, אולי גם לטעות לפעמים, מבלי לחשוש מהענישה המצמררת והאכזרית של משטרת התקינות הפוליטית. החופש של הציבור לצרוך רעיונות ולגבש מחשבות מתוך היצע של תקשורת חופשית, כי שוק חופשי הוא מחשבה חופשית. החופש של נבחרי הציבור שיושבים בכנסת הזאת לממש את רצון העם מבלי לחשוש מאיום השוט הבלתי נראה אך קיים תמידית של מערכת אכיפת החוק, שלא תמיד חקר האמת הוא נר לרגליה, ולא תמיד רדיפת הצדק הוא המנוע שמניע אותה. החופש למשילות, החופש של הריבון, העם שאין קדוש ממנו.
אני עומדת כאן לפניכם ברגשות מאוד מעורבים. מצד אחד, זהו היום החגיגי בחיי, מצד שני, אלו זמנים קשים מאוד עבורי; זמנים בהם קירות החופש שלי ושל אזרחים רבים הולכים וסוגרים, הולכים ומצטמצמים. מערכת אכיפת החוק הולכת והופכת למנגנון הפיצוי של צד אחד במפה הפוליטית, וזה איננו הצד של אבי ואימי. האקטיביזם השיפוטי צמצם את יכולת העם להשפיע ולהכריע בהחלטות גורליות שמכוננות את חייו. מי שופט? קבוצה הומוגנית שאינה מאפיינת את הפלורליזם שלנו. מה הם שופטים? הכול. כיצד הם שופטים? דרך פריזמה סובייקטיבית שנקראת סבירות או מידתיות. כל אלה הופכים את הבחירה של אבי ואימי כמעט ללא רלוונטית.
היד שיוצאת מאולפני התקשורת הממוזגים, היד החזקה הזאת, האימתנית הזאת, היד הזאת שמנענעת את עריסת התודעה הציבורית בחרה צד, וזה איננו הצד של אבי ואימי. המערכת הפוליטית כמו שילבה ידיים מימין ומשמאל כדי ליצור אחדות, אלא שהאחדות הזאת איננה כוללת את אבי ואת אמי. הם נדרשים כעת, אחר כבוד, פשוט לזוז הצידה. הוריי אומנם אינם טמאים עוד, הם רק המחלה שבגללה קם לו גוש הריפוי, הם רק הפגם שבגללו קם לו גוש השינוי, הם רק האבן בנעל של ישראל הראשונה שבגללה קם לו גוש האיחוי.
אבי ואמי ועוד למעלה משני מיליון בני אדם, חרדים, דתיים, מזרחיים ומסורתיים, הפכו שקופים או נלעגים, או מוחרמים או נרדפים, והכול בשם איזו אחדות מזויפת שבאה להסתיר שיסוי עמוק מאוד ושנאה עמוקה ביותר. אבל אחדות, היא לא נוצרת מסיסמאות פלקטיות. אף פצע איננו נרפא בגלל שפריץ של בושם זול. אף אדם לא נהיה יפה יותר כשאומרים לו השכם והערב, ללא הפסקה, כמה הוא מכוער או עיוור, או עדרי או חסר חשיבה רציונלית.
היד של הוריי כבר לא מטמאת את הפירות והירקות בדוכן השוק, אבל היא כן מטמאת את הפתק בקלפי. וכל המערכות החזקות ביותר בישראל נדרכו כדי להילחם בטומאת הפתק שלהם, דרך לוחמה כמעט בלתי אנושית נגד מי ששמו מתנוסס על הפתק אותו הם בחרו. הם נלחמים ברעייתו, הם נלחמים בילדיו, הם נלחמים בשמו הטוב, הם נלחמים בחפות שלו. ואני יודעת היטב שהם בעצם נלחמים באבי ובאימי.
הסופר היהודי הנפלא ג'יי-די סלינג'ר אמר פעם, שבבואך להבהיר אמת בוערת, אל תשתמש במילים, במקום זה עלה אל הפודיום, נופף באגרוף, ורד מהבמה. הפעם אני לא לוקחת את עצתו. במקום אגרוף קפוץ, אני עומדת מולכם בזרועות פתוחות. אל תחרימו אותי, אל תנדו אותי, אל תתיימרו לאחדות בלעדיי. אני הרי התוצר של הארץ הזאת - אני התוצר של
נתן אלתרמן וקברי צדיקים, של
יהודה עמיחי ונישוק מזוזות, של
אוהד נהרין וקמע בארנק, של
ערן צור וקידוש בשישי, של דוד גרוסמן ועמיר בן עיון, של הבייגלה עם הזעתר מהרובע המוסלמי, של אספרסו קצר בשדרות רוטשילד, של כל אבן ירושלמית שמרטיטה את ליבי, של הסינמטק והמואזין, והכותל והאצטדיון של בית"ר. כל אלה הם חלק מנשמתי, אני חלק בלתי נפרד מהמפעל העצום, והחשוב והיפהפה שהקמנו כאן יחד.
אבל על החופש שלי ושל אחיי המסורתיים אני לא אוותר אף פעם. אני מייצגת ציבור מסורתי שדרכו היא דרך האמצע, שכל אורחותיו מתונות, שהליכותיו מתוקות מדבש, אבל על החופש שלו הוא לא יפסיק להילחם; החופש לייצוג דמוקרטי שווה בין שווים, בלי רדיפה משפטית או תקשורתית.
