קיילי מינוג הוכיחה בשנים האחרונות שעכוז חמוד ארוז במכנסונים לוהטים זה אולי מספיק לקאמבק מוצלח, אבל כדי להישאר בפסגה, צריך קצת יותר מזה. מאז Spinning Around, מינוג עושה בדיוק מה שצריך כדי שהעולם לא ישכח (שוב) שהיא קיימת. היא עובדת עם המפיקים וכותבי השירים הנכונים, לובשת את הבגדים הנכונים, ובעיקר מקפידה לא להיתפס עם המכנסיים למטה - או אם תרצו ביטוי אקטואלי יותר,
בלי תחתונים.
קיילי היא ליידי מתוחכמת, בתוך
ים של פרחות שמגלחות את ראשן ולא מבדילות בין טונה לעוף. כמובן שאפשר לקשור את העובדה הזו לגילה הקצת יותר מתקדם, אבל גם בגלגול הקודם שלה, בשנות ה-80, היא הפגינה התנהגות למופת. חוץ מזה, גם כשחוצים את גיל 30 אפשר להתנהג כמו פוסטמה - רק תשאלו את וויטני יוסטון.
כמו אצלנו, פשוטי העם, גם אצל הסלבס האנשים הכי נחמדים חוטפים הכי הרבה סטירות מהיקום. אצל קיילי מדובר במחלת הסרטן ובבן זוג שנטש אותה בשביל דוגמנית ישראלית. בעיקר בגלל המחלה, הדביקו לאלבום החדש של קיילי, שיצא תחת השם X, את התגית המיותרת של קאמבק. נכון, היא לקחה הפסקה יותר ארוכה ממה שהיתה לוקחת אלמלא הסרטן, אבל היא עדיין לא צביקה פיק וההכרזה על קאמבק יוצרת ציפיות גבוהות מדי ולא נחוצות. אנשי יחסי הציבור צריכים להירגע קצת עם הכותרות - מדובר פשוט באלבום נוסף של קיילי, וזה מספיק מרגש כשלעצמו, מבלי שהם יזיעו שעות נוספות על הקומוניקטים.
למרות זאת, אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בפרק חדש בקריירה של הזמרת. היא חוגגת 20 שנה במקצוע, ובשלב הזה היא יכולה להרשות לעצמה פחות או יותר הכל. זה הזמן לחדש, להתנסות, להשתנות, ואולי אפילו להיכשל. גם אלבום גרוע לא יוריד את קיילי מכס המלכות.
בפעם הראשונה שהשמיעו לי את 2 Hearts, הסינגל הראשון מתוך האלבום והשיר שפותח אותו, התגובה שלי היתה "מה זה?" מלווה בעיקום אף. אחרי עוד שמיעה כבר התחלתי לזמזם. עכשיו, בדיוק כמו במילות השיר, אני מאוהבת.
אחרי הפתיחה המבטיחה, מגיעה שלישית שירים מאכזבת - Like A Drug ,In My Arms ו-Speakerphone, שעליו אחראים הצמד Bloodshy & Avant, האנשים שהביאו לעולם את ההיסטריה של Toxic.
מדובר בשלושה שירים שהם לא רעים, אבל לא מציעים שום חידוש או התרגשות. שלושתם יכולים לשמש כפסקול מצוין למסיבה באיביזה, אבל אין להם פוטנציאל להפוך ללהיטי הרדיו הבאים של קיילי. בעיקר, הם לא מביאים לידי ביטוי את הסקס-אפיל הייחודי שלה, זה שהפך שירים כמו Slow ו-Red Blooded Woman להמנוני פיתוי. Speakerphone מוצלח בהרבה מהשניים לפניו, אבל כשמאזינים לו לא ניתן לברוח מהתחושה שכבר שמענו משהו דומה בעבר. הוא בעיקר נשמע כאילו נשמט בטעות מהאלבום Music של מדונה.
האלבום, ביחד עם הסקס-אפיל המדובר, שב לתחיה ברצועה החמישית- Sensitized, הפנינה האמיתית והממכרת של האלבום. על הכתיבה וההפקה מופקד גאי צ'מברס, שמוכר בעיקר מעבודתו הרבה עם רובי וויליאמס, שכוללת את הדואט המבריק שלו עם קיילי, Kids. לאיכויות המחרמנות של השיר תורם הסימפול מ"בוני וקלייד" של סרג' גינסבורג ובריז'ט ברדו, שיוצר יחד עם קולה המלטף של קיילי הרמוניה טעונת אנרגיות שנוגעת בשלמות.
אחריו מגיע Heart Beat Rock, שהפיק ילד הפלא קלווין האריס, וחתום עליו גם ככותב תחת שמו האמיתי, אדם וויילס. הביטים, המילים והחיתוך הווקאלי בקטע הזה גורמים לקיילי להישמע כמו האחות הקטנה, הסטרייטית והמעודנת של פיצ'ז. זה לא רע, אבל זה קצת כמו לקבל שניצל טבעול כשבשולחן לידך לועסים סטייק נוטף דם.
קיילי השתתפה בכתיבה של חצי מהשירים באלבום, ודווקא לא החצי החזק יותר. The One, למשל, בתחזוקם של ה-Freemasons, נשמע כמו שארית מהקריירה הקודמת של קיילי, זו שכללה את לוקומושן. אפילו הקול שלה נשמע בשיר הזה כמעט כמו לפני 15 שנה. גם No More Rain נשמע תלוש משאר האלבום. הוא חביב מאוד, אבל לשאר האלבום יש תחושת אלקטרו מובהקת, בעוד שכאן מדובר בשיר פופ קליל יותר שניצל בזכות האוירה החלומית של הפזמון שלו.
ערבוביית האייטיז-אלקטרו-פופ ממשיכה עד סוף האלבום, שמכיל עוד חמישה קטעים נחמדים יותר ונחמדים פחות, שהיחיד שמצליח לבלוט בתוכם הוא Nu-di-ty הגרובי, שאם ישווק נכון יהיה להיט הרחבות הרותח הבא.
למרבה ההפתעה, האלבום מסתיים בנימה שקטה. הקטע הסוגר, Cosmic, הוא בלדת פופ חמודה מאוד, אבל כשמוציאים אלבום שהוא מעין הצהרה נוסח "באתי לרקוד ואף אחד לא יעצור אותי", צריך ללכת עם זה עד הסוף. היה חכם יותר להוסיף את Cosmic כרצועת הבונוס הסודית, שניתן להוריד מהאתר של קיילי כשמכניסים את הדיסק למחשב. במקום זאת, בחרו את Rippin' Up the Disco, שיר שהוא ברוח כדור הדיסקו של האלבום והיה מתאים יותר לסיימו. אם כבר משתמשים בגימיק כדי לדלות מהרוכשים פרטים אישיים, כדאי לפחות לספק הפתעה.
סביר להניח ש-X לא יוליד להיטי רדיו ענקיים בסדר גודל של קודמיו, אבל הוא הרבה יותר קשוב לגרעין המעריצים הקשה של קיילי, והם ילקקו את האצבעות, אם הן לא יהיו תפוסות מדי מקריעת הרחבה.