היום (יום א', 2.5.21) מלאו עשר שנים לחיסולו של אוסמה בן-לאדן, והפרשן הבכיר פריד זכריה קובע בוושינגטון פוסט: הטרור המוסלמי הקיצוני נמצא במצב גרוע. מספר מקרי המוות מטרור ברחבי העולם צנח ב-59% מאז השיא של 2014. האיום העיקרי במערב הוא של טרור ימני קיצוני, אשר זינק פי 3.5 באותה תקופה וכעת אחראי ל-46% מההתקפות ו-82% ממקרי המוות.

רוב הטרור האיסלאמיסטי כיום הוא מקומי – הטליבאן באפגניסטן, בוקו חראם בניגריה, השבאב בקרן אפריקה. הוא מצוי בנסיגה רבתי לעומת ימי הזוהר של אל-קאעידה, אשר מנהיגיו התעקשו שהמוקד צריך להיות לא "האויב הקרוב" (המשטרים המקומיים) אלא "האויב הרחוק" (ארה"ב והמערב). אל-קאעידה התפורר לשרידי מיליציות ללא פיקוד מרכזי או אידיאולוגיה אחידה. מצבו של דאעש מעט טוב יותר, אבל גם הוא מחפש מקומות מעורערים כמו מוזמביק בהם ביכולתו לפעול. מוסלמים ברחבי העולם אינם מזדהים עם מטרות מקומיות במוזמביק או בסומליה.

האיסלאם הקיצוני, שהחל לפרוח בשנות ה-70 של המאה הקודמת, התבסס על כשלון הרודנויות והמונרכיות בעולם הערבי לפתח את החברות בארצותיהם. האיסלאמיסטים קראו למוסלמים לזנוח את המודרניזציה בסגנון מערבי ולאמץ את הפוליטיקה המוסלמית בדרך למדינה מוסלמית. אנשים כמו בן-לאדן ואיימן אל-זאווהירי טענו שמאבק מזוין הוא הדרך היחידה להפיל את הרודנויות בעולם הערבי ומעבר לו.

המזרחן נאדר האשמי טוען, כי האיסלאם הפוליטי היה תמיד תנועת אופוזיציה וחלופה מיסטית למציאות. אך בעשורים האחרונים נכנסו תנועות איסלאמיסטיות לתהליך הפוליטי בעירק, סודן, טוניסיה, מצרים, עזה, ירדן ומקומות נוספים – מה שפגע ביוקרה של התנועה כולה. מיליונים ראו את האיסלאם הפוליטי בפעולה ולא אהבו את מה שראו. הם ברחו משטחי החליפות של דאעש. הם מחו נגד האחים המוסלמים במצרים. הם ראו את המפלגות השיעיות בעירק הופכות לארגוני שחיתות. החמצן שהזין את האיסלאם הפוליטי – תחושת גועל מהמשטרים הנוכחיים ואמונה במנהיגים הדתיים – הולך ואוזל. מה שנותר הוא בעיות מקומיות שאינן חלק מהתנועה העולמית.

זה נכון גם לגבי הפעילות האיסלאמיסטית במערב, כותב זכריה. יש גל של התקפות בצרפת, אך כולן מבוצעות בידי בודדים שאינן שייכים לקבוצות ג'יהאדיסטיות. במובן זה, הן דומות להתקפות הימין הקיצוני בארה"ב: יחידים ממורמרים, שעברו הקצנה עצמית מקוונת, מוצאים אידיאולוגיות המעצימות את הפחדים והזעם שלהם.

הלקחים שיש להפיק לגבי האיסלאם, הטרור האיסלאמי וסיכויי הדמוקרטיה במדינות המוסלמיות הם מורכבים ומגוונים. 2021 היא גם שנת העשור לאביב הערבי, כאשר מיליוני ערבים ניסו למחות בדרכי שלום בעד דמוקרטיה וזכויות אדם – תנועה שהתעוררה שוב בשנים האחרונות בעירק, אלג'יריה, סודן ולבנון. למרות שלמאמצים אלו הייתה הצלחה מוגבלת בלבד, הם מראים בצורה מובהקת שהערבים והמוסלמים רוצים חרות ודמוקרטיה הרבה יותר מכפי שהם רוצים חליפות.

לארה"ב יש לקח גדול אחד, סבור זכריה: תירגעי. בחודשים שלאחר 9/11 נתקפו האמריקנים בפניקה, הקריבו חירויות מבית ויצאו למלחמה בחו"ל, מתוך חרדה שמא יובסו בידי האויב החדש הזה. זהו חלק מן המסורת האמריקנית של הגזמה באיומים בפניהם היא ניצבת, החל מברית המועצות וכלה בסדאם חוסיין. כאשר ארה"ב מתמודדת מול אויביה החדשים, עליה להתייחס אליהם בהתאם לגודלם האמיתי ולמצוא דרך לפעול במהירות אך לא מתוך פחד.