ארה"ב לא תגיע לחסינות עדר מפני הקורונה – לפחות לא בעתיד הקרוב ואולי לעולם לא. הנגיף יהיה נוכח ברחבי ארה"ב במשך שנים, הוא עדיין יגרום לתחלואה ותמותה, אך במספרים הרבה יותר קטנים ובממדים שיאפשרו לנהל כמעט חיי שגרה. זו מסקנתם של מומחים המצוטטים בניו-יורק טיימס.

עד כמה יהיו המספרים קטנים יותר -זה תלוי בהיקף ההתחסנות בארה"ב ובעולם. מה שברור הוא, שהנגיף משתנה מהר מדי, וריאנטים חדשים נפוצים במהירות קלה מדי וההתחסנות מתקדמת לאט מדי. המשך המגבלות – במיוחד לבעלי הסיכון הגבוה ביותר בשל גיל, חשיפה לנגיף או מצב בריאותי – יהיה חיוני להגבלת חומרת ההתפרצויות, גם אם לא תדירותן. המטרה: להפוך את הקורונה למחלה סבירה.

השינוי בתחזיות מציב אתגר חדש לרשויות בריאות הציבור. השאיפה לחסינות עדר – אולי כבר בקיץ הקרוב – תפסה את דמיונו של חלק ניכר מהציבור האמריקני. ההכרה בכך שהיא אינה אפשרית עלולה לצרף תחושה של "אז למה לטרוח" לרשימת הסיבות של מסתייגי החיסון. לאמיתו של דבר, ההתחסנות נותרה ותיוותר המפתח החשוב ביותר להפיכת הנגיף לאיום שניתן לשלוט בו.

ד"ר אנתוני פאוצ'י, האיש מספר אחת בממשל במאבק בקורונה, משקף בגלוי את השינוי בגישה: "אנשים מתבלבלים וחושבים שההידבקות לא תרד עד שמגיעים לרמה המיסטית הזאת של חסינות עדר, מה שלא יהיה המספר. לכן הפסקנו להשתמש במונח הזה במובן הקלאסי שלו. אני אומר: תשכחו את זה לרגע. אם תחסנו מספיק אנשים, ההידבקות תרד".

בשלבים הראשונים של הקורונה סברו רוב המומחים, כי חיסון 60%-70% מהאוכלוסייה יוצר חסינות עדר – מצב בו הנגיף מתחסל משום שאין לו די אפשרויות להתרבות. אבל הנחות אלו התבססו על הנגיף המקורי ולא על המוטציות המדבקות יותר, המתרבות במקביל להאצת ההתחסנות. בשל כך, המומחים מדברים כעת על 80% התחסנות – וייתכן שהמספר ימשיך לעלות יחד עם המוטציות.

סקרים מלמדים, כי 30% מן האמריקנים עודם מהססים לגבי קבלת החיסון. הנתון צפוי להשתפר, אך לא במידה מספקת כדי להגיע לחסינות עדר. סיבה נוספת היא, שהמונח "חסינות עדר" מתייחס למדינות שלמות – אבל קשה מאוד להשיגו במדינה ענקית כמו ארה"ב; מגיפות מתפשטות ברמה המקומית. לנגיף לא אכפת אם 95% מתושבי ארה"ב התחסנו אבל בעיירה קטנה השיעור הוא 70% בלבד; הוא יתפשט באותה עיירה ובסביבותיה – ומשם ימשיך הלאה. היכולת להשיג חסינות עדר ברמה המקומית היא קשה בהרבה ותלויה במספר רב של גורמים, החל בהתנהגות הציבור וכלה באיכות התברואה.

יתרה מזאת, מדגיש הטיימס: קלות התנועה הבינלאומית מחייבת להגן לא רק על האמריקנים אלא על כל תושבי העולם; כל וריאנט מגיע בסופו של דבר לארה"ב. וכאן המצב עגום: רק 2% מתושבי הודו חוסנו בשתי מנות, ובדרום אפריקה השיעור הוא פחות מ-1%.

אם לא ניתן להגיע לחסינות עדר, הנתונים החשובים ביותר הם התחלואה והתמותה לאחר הקלת מגבלות הקורונה. מבחינה זאת, ארה"ב במסלול הנכון ונתונים אלו מצויים בירידה חדה ומתמדת, ואם שיעור ההתחסנות ימשיך לעלות – הקורונה עשויה להפוך לעונתית, כמו השפעת, עם התפרצויות נקודתיות ומוגבלות.

בטווח של דור או שניים, המטרה היא שהקורונה תהיה כמו הצטננות רגילה: הידבקות ראשונה בגיל הילדות ולאחר מכן הידבקויות קלות מדי פעם. לחלק מן החולים יהיו תופעות לוואי במשך שבועות או חודשים, אבל לא תהיה לכך השפעה על מערכת הבריאות בכללותה, וניתן יהיה להגן על הפגיעים במיוחד מפני תמותה. אם הבדיקה והמעקב ברמה המקומית יישארו יעילים, ייתכן ששיעור ההידבקות יהיה כה נמוך, עד שניתן יהיה לאתר מיד את המקרים הראשונים ולפעול נגד התפשטות הנגיף.

כאמור, החיסונים נותרו המפתח ועדיין יש צורך לשכנע מספיק אמריקנים להתחסן – ומדובר במאמץ מתמשך. הקושי נובע הן מן הספקנות בקרב חלק ניכר מן האמריקנים והן מן הקושי להגיע לקבוצות מסוימות, כמו חסרי בית, מהגרי עבודה וחלק מקהילות המיעוטים. הדרך הטובה ביותר היא להפעיל דמויות הנהנות מאמון, אשר ידברו במישרין על גורמי הספקנות – פחד, חוסר אמון, תפיסות שגויות, קשיי הגישה והעדר המידע. אנשים צריכים לראות את הדומים להם מאמצים משהו, בטרם הם עצמם יסכימו לנסות אותו – וזה חל גם על החיסונים. ולמרות שילדים מפיצים את הנגיף פחות מאחרים, המומחים מסכימים שחיסונם מהווה אף הוא מרכיב חיוני בהקטנת מספר הנדבקים. בטווח הארוך יותר יהיה צורך לדאוג גם לתינוקות.

תרחיש האימים הוא שאם לא יתחסנו מספיק אמריקנים, עלולים להתפתח וריאנטים מדבקים במיוחד שיפגעו גם במתחסנים. המהירות והחומרה של התפרצויות כאלו יקבעו האם ארה"ב תוכל להמשיך ולשמור על שיעורי אשפוז ותמותה נמוכים, או האם היא תמצא את עצמה במאבק סיזיפי מדי שנתיים. אולי הציבור יוכל להסיר מעל ליבו את דאגת הקורונה, אך המופקדים על בריאותו ימשיכו להסתכל כל העת בחשש מעבר לכתפיהם.