יושב-ראש הכנסת, חברי הבית, אני עומדת פה לפניכם ברגע מכונן בחיי. אני מניחה שמצופה ממני בנאום הבכורה שאומר דברים בשבחה של ארץ ישראל השלמה, בזכותנו עליה, שאדבר על הצורך בגאווה יהודית, התיישבות, תורה, ימין, שמאל, אבל לא. אף שיש לי הרבה מה לומר על כך, לא בכך אעסוק. אני אדבר היום על הדבר הכי כי לא מדובר בישראל. יש מילים שלא מספיק נשמעות כאן באולם הזה. בואו נגיד אותן: סכיזופרניה, דיכאון, חרדה, מניה-דפרסיה, תחלואה כפולה, התמכרויות, פסיכוזה, אשפוז כפוי, הפרעות אישיות.
לכל המילים הללו נחשפתי לפני 15 שנה, אבל רגע, אני אתחיל מההתחלה. הגחתי לאוויר העולם 35 דקות לפני אחותי התאומה, יעל, שיושבת כאן, ושנה וחצי אחרי שלומית, שגם היא פה, אחותי הבכורה. שלוש בנות להוריי האהובים, האהובים והיקרים כל כך, שגם הם כאן. מה ששלי - שלכם הוא. תודה, אבא, תודה, אימא, תודה, האחיות היקרות. זכיתי לילדות נהדרת, טובה, עם משפחה מופלאה, תומכת ואוהבת. רוב ימיי הרגשתי מבורכת. האמת, גדלתי בסוג של חממה: בני עקיבא, אולפנה, שירות לאומי, לימודי משפטים. בדרך הכרתי את האיש שלי, את בעלי האהוב, אורי, שמאז ועד היום הוא העוגן והקרקע היציבה שלי - הוא ומשפחתו, משפחתי האהובה. תודה לך, אורי, תודה לך על הכול. תודה לחמי ולחמותי, לרבקה, לכולם. הכל היה מושלם, בדיוק לפי הספר. הכל ברור. הרבה סימני קריאה, הרבה פחות סימני שאלה. זכינו בילדים אהובים, יאיר, שני, יואב, ישי ושירה. אתם כל עולמי. תודה על כל מה שאתם עבורי. אני אוהבת אתכם.
בחלוף כמה שנים, דברים החלו להשתבש. דרך קרוב משפחה שלי נכנסו לחיי המילים "התמכרויות", "סמים" ו"מחלת נפש". "מילים" אמרתי? טעיתי. זה הרבה מעבר למילים. הגילוי, ההכחשה, האבל והאובדן בלבלו את חיי. כמו רבים, רבים וטובים, מאות ואלפים, חייתי בהסתרה מוחלטת. כלפי חוץ הכל תקין, ובפנים - שבורה לרסיסים. חוסר האונים, מערכת בריאות נפש שלא מתפקדת, אשפוזים, ועדות ועוד ועדות, וכמעט אין מקומות שיקום. פגשתי בחברת סטיגמטית, מלאה בדעות קדומות - דעות שמחלחלות ופוגעות גם במתמודדים עצמם וגם בנו, הקרובים. מצאתי את עצמי במצבים כל כך מורכבים, בתנודות בלתי אפשריות בין תקווה לייאוש. נפלתי לתהום ענקית מול מערכת אטומה.
אבל אז, תוך כדי נפילה, מעומק התהום, הבנתי שיש תכלית, שדברים לא מתרחשים סתם. הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: או להיות אדם שהגורל שולט בו או לקחת אחריות על הגורל שלי. הרב סולובייצ'יק קרא לזה "האדם הייעודי" או "האדם הגורלי". הבנתי שיש לי ייעוד, שיש לי אחריות ושליחות. החלטתי להפסיק להיות קורבן ולהתחיל לפעול.
תכף אספר לכם מה קרה, אבל אל תטעו לחשוב שזה הסיפור האישי שלי. אל תטעו לחשוב שהתמודדויות נפש שייכות רק לקצה. על-פי מרכז המידע של הכנסת ישנם כ-100,000 מתמודדים עם תחלואה כפולה - אנשים המתמודדים הן עם הפרעה נפשית והן עם התמכרויות; אנשים שעולמם קרס עליהם - הבושה, ההכחשה, ההסתרה. תוסיפו אליהם עוד 150,000 אנשים המתמודדים עם מחלת נפש כרונית, ואליהם תוסיפו את בני המשפחות שלהם, שמתמוטטים יחד איתם, ותקבלו מעל חצי מיליון אזרחים אבודים. ואלו רק המקרים הכרוניים. הסטטיסטיקה מגלה שכל אדם רביעי סובל בחייו מקושי נפשי ונזקק לטיפול מקצועי כזה או אחר.
ובימים אלו במיוחד הצורך גובר. חוסר הוודאות הפוליטי, הקורונה, בידודים, אבטלה, אסון מירון, הרוגים ופצועים, יתומים ואלמנות, ההתקפות מעזה, ובמיוחד בדרום, בעוטף ישראל - תושבים שכבר 20 שנה חיים כבתוך מערכה פיזית ונפשית, אין להם יום ואין להם לילה - ההתפרעויות בערים המעורבות - כל אלה גרמו וגורמים לכל כך הרבה אנשים חרדות, דיכאונות. הצורך הוא עצום, אבל יש מעט כל כך מענים. קטסטרופה. בישראל מתרחשת קטסטרופה בתחום של בריאות הנפש, וכולם שותקים.
אני ממשיכה לשתף אתכם בסיפור שלי. עבדתי ימים קשים. חשתי על בשרי את הסבל, את המצוקה, את הייאוש שזעק מכל פינה, את חוסר האונים. הייתי חלשה ונבוכה, אבל לצערי, מצאתי כי כדי להיות חלש במדינת ישראל צריך להיות חזק, הכי חזק. עליך להצטייד באורך רוח, והרבה, בסבלנות ובחוסן נפשי, והרבה; עליך להבין מסמכים מורכבים; אתה נזקק למרפקים; אתה נזקק לכוח, והרבה. במדינת ישראל, כדי להיות חלש, עליך להיות חזק.
בעבודה יום-יומית, סיזיפית, תיעלתי את השבר לצמיחה. הכרתי אנשים נפלאים, ויחד ניסינו לתקן את העוולות. הקמנו עמותות וארגונים, הצטרפנו לאחרים, כדי להיטיב את מצבם של מתמודדי הנפש בישראל ושל המשפחות שלהם. זו הזדמנות נהדרת להודות לחברה האזרחית, ובתוכה לחברי "אמונתך", לעמותת "משפחות בריאות הנפש", ל"עוצמה", ל"מכורים לחיים", ל"לשמה", ל"איכות בשיקום", ל"אנוש", ל"אילני חסד", ל"בת עמי" ועוד ועוד, אבל לא די בזה. החברה האזרחית עושה את כל מה שהיא יכולה; מדינת ישראל לא עושה את מה שהיא חייבת.
חברי הכנסת, יש המון מחלות שהיו יכולות להימנע או לכל הפחות להתפרץ באופן רך הרבה יותר אילו היינו משכילים כולם להיות פתוחים יותר כיחידים וכחברה, להעניק יותר הכלה, סיוע, יותר טיפולים ומשאבים. אני אתן דוגמה אחת. ביום חמישי בבוקר, לא מזמן, במרכז משפחות יה"ל, מרכז הנותן שירותים לבני משפחה של מתמודדים עם בריאות הנפש, אני נפגשת עם זאב - שם בדוי - והוא אבוד. הוא יושב כפוף מולי. אשתו סירבה להגיע. היא כועסת. הבן שלהם, תומר בן ה-18, מתמודד עם תחלואה כפולה: סכיזופרניה וסמים - שתי מחלות שמזינות זו את זו; שתי מחלות כרוניות קשות. הוא לא מטופל, תומר. אשתו של זאב מאיימת: זה או הוא, תומר, הבן שלו, או אני. תחליט. כך היא אומרת לו, לזאב, לבעלה. זאב מבין - אשתו לא מסוגלת יותר.
למה? למה המדינה לא מטפלת בתומר? כי היום אין גורם מטפל אחד שניתן לפנות אליו. בגלל המורכבות של מצבו הבריאותי, משרד הרווחה מגלגל את זה למשרד הבריאות, משרד הבריאות מגלגל את זה למשרד הרווחה, ומי בסוף מטפל? נכון, המשפחה. ואז, אם היא לא מצליחה - המשטרה, שלא יודעת לטפל. ובבית, מספר זאב, אימת אלוקים: צרחות, שוטרים, בכי, חוסר אונים. כאשר יורדים קצת בעומק הקורה מבינים כי כדי להתחיל טיפול חייבים אקט של כפייה, כי תומר חי בהכחשה; זה חלק מהמחלה שלו - הוא לא רוצה טיפול. הוא סבור שהוא איננו חולה. המחלות והדעות הקדומות סוגרות את עיניו. והוריו - הוריו לא יכולים לכפות עליו טיפול. אי-אפשר, מצטערת, אני אומרת לזאב ומתכווצת. אי-אפשר לכפות. ככה זה. זה החוק בישראל.
ואלטרנטיבה? אין. אין צוותי משבר שיגיעו למתמודד, לביתו, ככל שיש לו בית, לעשות עבורו reaching-out, שיקטינו את הלהבות וילוו את המתמודד עד לטיפול בקהילה, אבל גם אין מספיק מסגרות טיפול ושיקום בקהילה; אין קורת גג דוגמת סלעית, שתעניק למתמודד את הצרכים הכי בסיסיים שלו ותיתן קצת, קצת אוויר לנשימה למשפחתו. אין.
איזה מין חיים הם אלה? ספק שואל אותי זאב ספק אומר. לא פעם סיטואציות דומות כמו של תומר וזאב מסתיימות כאמור בקריאה למשטרה, מחשש לחיי אדם, ואז, מפאת חוסר הידע, האירוע עלול להסתיים כמו אצל יהודה ביאדגה, שיראל חבורה, מוניר ענבתאוי ועוד - מתמודדי נפש שנהרגו על-ידי שוטרים. אם רק היו מספיק מסגרות טיפול ושיקום בקהילה ומחוצה לה, מסגרות ייעודיות, אלפי משפחות היו ניצלות. אפשר לעשות את זה, חייבים לעשות את זה. חייבים להציל חצי מיליון אנשים מתמודדי נפש בישראל. המדינה, לצערי, הפקירה אותם.
אני כאן היום בכנסת כי באתי לשנות - לשנות באמת, מהיסוד, באופן רוחבי; לשנות סדרי עדיפות, לקבוע מדיניות, להציב במרכז הבמה דברים חשובים. ואתם כאן, חבריי - אתם ואני נכנסים לתמונה כאן. אין כאן ימין ואין כאן שמאל. אני סומכת עליכם שנצליח להביא לכך שההתייחסות לתחום בריאות הנפש תהיה ראויה; שישכילו כולם להבין שנפש בריאה וחסונה היא הבסיס לכול, ושללא תקציבים ראויים למערכת בריאות הנפש, ללא השקעה נאותה בכל הרצף הטיפולי שיקומי וללא מיגור הסטיגמה לא נצליח. כידוע, חברה חזקה נמדדת על-פי התייחסותה לחוליה החלשה ביותר שבה. אנחנו, לצערי, נכשלנו. הגיעה העת לשינוי. לעת הזו הגעתי. שוב, אני סומכת עליכם שנוכל לקדם ביחד את בריאות הנפש, לקדם את החברה בישראל, את הצעירים שלנו; לצמצם פערים; לא להתבייש מלדרוש תיקון עולם, כי כולנו - כן, כולנו - כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
תודות אחרונות לך, בצלאל, על האמון, המסירות וקריאת הכיוון. לך ולכל חבריי לסיעה. תודה אחרונה ליושב במרומים. יהי רצון מלפניך, ה' אלוקיי ואלוקי אבותיי, שתזכני לעשות מעשים טובים לפניך וללכת בדרכי ישרים לפניך. קדשני במצוותיך, כדי שנזכה כולנו, כולנו, לחיים טובים וארוכים, חיים בריאים בגוף ובנפש. תודה.
