פרשת השבוע "בהעלותך" (חלק ב')

מצער, שמשה מנהיג רב זכויות של עם, שיוצא מחיי עבדות לחיי חרות, מעד בתגובה לא הולמת למרום מעמדו - תגובה חריפה, שיש בה אפילו ממד של אלימות קשה כלפי מעוררי הביקורת. גם אם בביקורת יש ממדי הפרזה, וחלק ממנה לא נראה כמוצדק להשמעת ביקורת.

בתהליך ההבניה מחברת יחידים ומשפחות לחברה בעלת אפיונים לאומיים, אנחנו עדים למעמדים מרגשים כמו מעמד הר סיני לצד מעמדים רווי מתח וטרוניות כמו אלו שנפגוש בפרשה שלנו וגם נפגוש אותה בעוד שבועיים בעוצמה רבה בפרשת קורח.

בספר במדבר פרק י"א פסוקים ד'-ו' אנו עדים למתח קשה בתהליך ההבניה של יחידים ומשפחות לקראת ההתגבשות לעדה ובשלב גבוה יותר לאומה בעלת ייעוד וייחוד. בתהליך הזה אנחנו פוגשים רגעים קשים רוויי מתח המאופיינים לרוב בתלונה על העדר מזון. אם המזון בנמצא הוא נראה בעיניהם לא אכיל. הם מגלים אי-שביעות רצון מהמן המומטר משמים.

התלונה רוויית אידאליזציה לא מובנת על שפע המזון ואיכותו המעולה במציאות חייהם בעבר כחברה של עבדים בארץ מצרים. הם מגלים בלכתם במדבר ערגה לאותם חיי עבדות במצרים, בה עבדו בפרך והיו נתונים להתעללות נוגשים - "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֶת הַקִּישׁוּאִים, אֶת הָאֲבָטִיחִים... וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה..".

משה אינו מדווח לאלוהים על תוכן הטרוניות של העם, אלא הוא מתלונן בעצמו בשאלה המתריסה מדוע אתה אלוהים "הֲרֵעוֹתָ לְעַבְדְּךָ" ומגבה את התלונה בקביעה, שהתפקיד גדול על מידותיו - "לֹא אוּכַל... לָשֵׁאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָּבֵד מִמֶּנִּי...".

קברות התאווה

קשה לי לקבל תגובת ענישה כבדה המוטלת על החברה אותה מנהיג משה, המוביל את תהליך ההבניה של פרטים ומשפחות לאומה. על-פי הכתוב בפרק י"א פסוק ל"ג, כשניתן לעם המתלונן בשר שְׁלָו, בעוד הבשר בין שיניהם הם מוכים מכה קשה.

קשה לי לקרוא את הנאמר בפסוק ל"ד: "וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים". קשה לקבל הכתמת מבקרים באות קין - מתאווים. קשה יותר לקבל את תגובת ההרג של המבקרים. ציפיתי ממנהיג בעל שיעור קומה כמשה לשיח עם המבקרים על העדר מזון, ולא להציגם כמתאווים חסרי מעצור, שיש להורגם ולקרוא למקום בו הומתו - קברות התאווה.

צר לי, ששיח עם נושאי ביקורת, שהיה מחויב לקבל מקום נכבד, הומר בהמתת המבקרים ומקום קבורתם הפך לציון דרך במסע הגיבוש להיותנו עם, והשם הוא מאוד לא מחמיא - קברות התאווה.

פרשת השבוע מפגישה אותנו גם עם מרים, האחות הבכירה של משה. אחות שהייתה בשביל משה ולמען משה מיום לידתו. משה חייב את חייו לאחותו מרים. מרים, האחות הבכירה, היא זו שהשגיחה, דאגה וחרדה למשה, כשחייו היטלטלו בתיבת מוות במי היאור, כשהמוות אורב בכל פינה בנהר.

מרים היא זו, שעיניה צופות ומלווה אותו, כשעל סף התהום ממתין למשה רק סיכוי קלוש לזכות בחיים. ברגעים שהמוות מאיים לשלוח מלתעותיו לעבר התינוק משה, מרים היא אות הישועה, המביאה מינקת עבריה לבת פרעה, מביאה את האם, המניקה והמגדלת את בנה - משה.

האישה הכושית

כשהעם במדבר יש למרים ביקורת על אחיה הצעיר, ביקורת המובעת מתוך כאב, כשהיא גם מצרפת לביקורת את האח אהרון. מרים לא זכתה לאוזן כרויה וללב פתוח מצד משה, כשהיא אומרת מתוך כאב - "הֲרַק בְּמֹשֶׁה דִּבֵּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִּבֵּר" (במדבר י"ב, א'). גם אם אינני שותף לביקורת של מרים על משה. מצערת העובדה, שתגובת משה לביקורתה אינה סבירה, ובוודאי שהעונש שמטיל עליה אינו מידתי.

מרים, שגייסה את האח אהרון הכהן לביקורת, היא מאוד דומיננטית מבין השניים בהשמעת הביקורת. פסוק א' בפרק י"ב פותח בלשון נקבה למרות ששני האחים יחד מדברים: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרוֹן בְּמֹשֶה עַל אוֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכּוּשִׁית אֲשֶׁר לָקַח..."

ציערה אותי נימת הביקורת של מרים ובמיוחד ציער אותי הביטוי "אוֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכּוּשִׁית". האישה הכושית היא ציפורה המדינית, זו האישה הראויה לכל הערכה על כך שהיא ואביה סעדו פליט עברי הנס מהשררה המצרית. וגם אם זו אישה אחרת, אין הצדקה שצבע עורה יצביע על נמיכות קומה ובוודאי שאין הצדקה לגחך ולגמד את דמותה של ציפורה בשל צבע עורה.

התגובה לביקורת של מרים מגיעה באותו פרק בפסוק י': "... וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשֶּׁלֶג". מרים נענשה במחלה האוכלת בבשרו של האדם. בפגע הקשה האוכל את בשר האדם לא נענש אהרון, כי כאמור הוא היה רק שותף לביקורת ולא היה דומיננטי כפי שהתבטאה מרים.

אני נמנע משלל הדיונים בספרות חז"ל, האם אישה כושית עליה מתרעמים מרים ואהרון היא ציפורה - "שֶנָאָה בְּנוּיָה וְְנָאָה בְּמַעֲשֶׁיָה" (ספרי במדבר, פסקה צט) או האם מרים ואהרון התלוננו על נישואי משה לאישה נוספת על פני ציפורה המדיינית שחומת העור.

עונש חמור

אני מצר על העדר יחס בין כעס מוצדק על ביקורתה של מרים המתריסה באח הצעיר, משה, ובין העונש שהתבטא במחלת עור קשה, שחייב הסגר מחוץ למחנה והשפלה - "וַאֲבִיָּהּ יָרַק בְּפָנֶיהַ" (במדבר י"ב, פס' י"ד). מצער, שכל מה שעשתה מרים למען משה בעבר לא עמד לה לזכותה כדי להקל עליה בעונש שהוטל עליה.

מצערת הפגיעה האלימה בגופה של מרים ובהשפלה כה בוטה ביריקה בפניה. ניכר שגם משה חש כאב גדול לנוכח העונש הכבד, והתחושה באה לידי ביטוי בתפילה לעבר ההשגחה האלוקית - "אַל נָא רִפָּא לָהּ" (במדבר י"ב, פס' י"ג).

עם כל כאבי על עונש לא מידתי, אני מבקש להסתייג מנימה גזענית בדבריה של מרים "עַל אוֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכּוּשִׁית אֲשֶׁר לָקַח, כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח" (שם י"ב, פס' א'). מצער, שמרים ירתה חיצי רעל לעבר צבע עורה של אישה.

אני נוטל מהפרשה את החובה המוטלת עלינו לכבד כל אדם, יהיה צבע עורו אשר יהיה, אין פוסלים אדם בשל צבע עורו. ואם אדם כשל בביקורת - כדוגמת מרים - התגובה חייבת להיות מידתית, ולא עונש כמו חמור - כדוגמת העונש שהטיל משה על אחותו. מרים כשלה בביקורת על צבע העור, התגובה של משה כלפיה הייתה לא מידתית.