על השיר "בחזרה לשם"

בַּחֲזָרָה לְשָׁם/רבקה-תִּפְאֶרֶת חַקָּק (מתוך הספר: תמונות מן החיים, 1998)

לֹא יָדַעְתִּי אֶת סַבָּא שְׁמוּאֵל
לֹא הִכַּרְתִּי אֶת צַלְמוֹ
רַק הוֹד אֱמוּנָתוֹ בִּי וְדָמוֹ.
סֻפַּר לִי
שֶׁבְּלֶכְתּוֹ בְּמִצְעַד הַמָּוֶת
לֵיצָנוּת שֶׁל קַלְגַּס נָאצִי
הִצִּיתָה אֶת הָאֵשׁ בִּזְקָנוֹ.
אֲנִי רוֹאָה לִפְעָמִים
אֶת סַבָּא שְׁמוּאֵל שֶׁהָיָה רַב
לַפִּיד בּוֹעֵר עִם כָּל גְּוִילָיו.
הָאוּד שֶׁנִּצַּת
שָׂרַף אֱמוּנַת אָבִי שֶׁנִּצַּל
וְנוֹתַר לְלֹא אֵל
לְלֹא אָב.

לֹא יָדַעְתִּי אֶת סַבָּא שְׁמוּאֵל
הַיּוֹם שָׁלַחְתִּי בְּנִי הַצָּעִיר
לְשָׁם.
אֶל שְׂדֵה הַדָּם.
לָתוּר אֶת הַמָּקוֹם נִרְגָּשׁ
לִצְעֹד אֶת הַמִּצְעָד מֵחָדָשׁ
בַּמָּקוֹם בּוֹ נוֹתַר אֶפְרוֹ
בַּמָּקוֹם בּוֹ נוֹתַר זִכְרוֹ
שֶׁל סַבָּא שְׁמוּאֵל.

בְּנִי הִדְלִיק נֵר לְיַד הָאֶבֶן
שֶׁזָּעֲקָה מִקִּיר.
וְכָךְ נִפְגַּשְׁתִּי עִם סָבִי
וְכָךְ נִפְגַּשׁ סַבָּא עִם נִינוֹ
שֶׁנּוֹלַד לוֹ מִנֶּכְדָּתוֹ
שֶׁלֹּא הִכִּיר.

כותרת

הכותרת בעלת ערך אמביוולנטי; גם מותאמת יפה לתכני השיר ומרגשת, וגם מדברת בעד עצמה. בַּחֲזָרָה לְשָׁם - אין ציון מקום ומיקום מסוים, כי המקום היה באמת שם! במקום שאי אפשר להגדירו בשפת אנוש. "שם", כערך דו-ערכי; גם אי-שם כי הָ"שָם" לא יכול להיקרא כמקום אנושי. וגם כי הָ"שָם" היה כמו שק' צטניק אמר "על פלנטה אחרת"...

המלה "בַּחֲזָרָה" מקבלת האצלה חזקה מהצרופה שלה "לשם". זו לא בחזרה רגילה, אלא בחזרה עם מטען רגשי עמוק. מטען קשה עצוב של החוזר המנסה להבין את שהיה שם - במקום ששכל אנושי לא יוכל לעולם להבין זאת.

בפשטות המילה, פותחת תפארת בשפת הלב ומדברת על סבא שלה ואומרת: שלא הכירה את סבא שמואל שלה, לא מבחינת תוכנו (לא ידעתי), וגם לא מבחינת מראהו הפיסי: (צלמו). ובכל זאת - "רק הוֹד אֱמוּנָתוֹ בִּי וְדָמוֹ". אמונתו היו דעותיו, השקפותיו, והיא קיבלה ממורשתו ודמו. הרי אלו הגנים הפיסיים שעברו כהמשכיות לצאצאיו. במילים אחרות, בפשטות המילה מתארת את הכמיהה והרצון להמשכיות. למֵעֵין תקומה אישית שלה. עד כאן שלב הזיכרון והכמיהה להמשכיות.

מכאן עוברת לתאר את אשר שמעה על אשר אירע לסבא שמואל. ובתוך כך נוגעת ומצביעה על הרוע והאכזריות של התעללות, של יציר בריאה אחד ביציר בריאה שני. הקלגס בעל עוצמת החרב לעומת ההולך בַּשוּרה המאולצת, תמים, דובר אמת בלבבו, ואין חרב בידו. ולא רק שהולך הוא בדרך אל מותו, אלא זורע הקלגס מלח על פצעו בצורה של הבערת זקנו. להנאתו של הנאצי ולחרפתו של היהודי.

סבא שמואל, שהיה רב בישראל, הולך עם אחיו היהודים במצעד המוות וזקנו בוער. שוב, בעֵרה פיסית שמטרתה להצחיק את הנוגש הקלגס ולהשפיל את הרב. ובעֵרה רוחנית ששורפת את כל אוצרות הרוח שלו לאֵפר. ולכן גם לא נותר שמץ של אור להיאחז בו על-ידי בנו, הוא אביה של המשוררת, שאיבד אמונתו בין אב שנכחד לאל שלא עזר.

בהמשך, מזכירה שוב את החלק התוכני הנעלם בפניהָ של סבא שמואל, אך הפעם בנה הצעיר (כמו בנימין הצעיר בבני יעקב) הוא ההולך לשם. כאן היא מנסה להגדיר בשפת אנוש את ה - "שָם" והיא קוראת לו שְׂדֵה-הדם. גם הוא כשם תואר למיקום, במקום שאין לו נקודת ציון על מפה אנושית כל שהיא.

אולי ניסיון לקַדש את עקבות סבא שמואל בפסיעת הצעיר בצאצאיו, ההולך על פסיעותיו הפעם במצעד החיים, המהלך על מצעד המוות, לומר לעולם: ובכל זאת נוע תנוע. אי-אפשר למחוק את זכרו, ובכלל זה את זכרם של כל הנספִּים.

הצעיר - בן הדור השלישי - הנין, ממרחק הימים הגיע אל ה " שָם", וכנגד התעללות ושריפת הזקן גם כאן, באופן סמלי דתי, יהודי, אנושי, הדליק נר ליד זעקת הקברים ליד האֶבן ( שעליה כנראה חרוט שמו של סבא שמואל) שזָעקה אליו מקיר האבנים הבּוכות. זו הייתה הדרך היחידה אולי המוחשית רגשית משהו שהמשוררת יכולה הייתה להביא את קרבתה אל סבא שמואל. היא - נכדתו והוא המגשר - נינו.

שני מעגלים -

מעגל הימים הרחוקים שנסגר

ומעגל הדורות שנסגר.

שני אמצעים אמנותיים בשיר

המשוררת לא משתמשת בשם דיוקן או דמות, אלא בַּערך "צלם" להזכירנו כי "בצלם אלוהים ברא אותו", היינו: רמז עבה לכך שהאדם נוצר בצלם אלוהים, היינו: חלק אלוהי יש בו, וכל ההורג אדם נוטל את הסמכות האלוהית בידיו. ובאנלוגיה לשיר הנאצי פוגע לא רק ביהודי כאדם, אלא גם בצלם אלוהים שקורץ ממנו.

המילה "דָמוֹ" בהקשר לצלמו מזכירה לנו כי לפי הנאמר "הדם הוא הנפש" גם כאן הקשר תנ"כי מובהק. "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב 23).

ועוד: לגבי האוּד שניצת, מעורר אסוציאציה לשירה של חנה סנש: "אשרי הגפרור שהצית לבבות", היינו תוכן מקודש מבחינה אנושית ובהקשר תנ"כי גם מבחינה תיאולוגית. לא עוד אשרֵי האיש שיהיה כשתול על פלגי מים (תהילים א') אלא הִתקדשוּת למוות. תרצו על קידוש השם. אלא שכאן האוּד שניצת לא הצית את לב בן הסב לאמונה שלמה עקבית. נהפוך הוא; הוא הצית את אוֹר העין לראות נכוחה אמת מציאותית עגומה ובכך איבוד האמונה הדתית העמוקה.

הַיּוֹם שָׁלַחְתִּי בְּנִי הַצָּעִיר לְשָׁם - מזכיר את יעקב אבינו ששלח את בנימין עם אחיו מצרימה. יעקב שולח את בנו אל הבלתי נודע ואל ארץ נושבת אדם ודאגתו בלבו. המשוררת שולחת את "בנימין" שלה ודאגת אֵם בלבָּה, אך המקום הוא מקום ההֲריגה. היא שולחת אותו לחוות את ה"שָם". ובכך היא מנציחה את זכר סבָה, ומַנחילה זכרוֹ לדורות הבאים.