״היום בשעה 11.00 פינוי משטרות חלסה ונבי-יושע״, כתוב בהודעה שקיבל ועד גוש הגליל העליון באיילת-השחר ב-15 באפריל בבוקר. מפקד הגליל העליון אורי יפה המופתע שלח מברק בהול למח"ט "גולני" משה מן בקיבוץ שריד שבצפון עמק יזרעאל, בשעה 10.15 בבוקר: ״לא ברור למי מתכוונים למסור את המפתחות. ועד-הגוש הלך לפגישה עם הצבא. מכין תפיסה של שתי המשטרות, מבקש אישור לעכב את המחלקה שצריכה לרדת היום למשמר-העמק״.¹

המפקד הבריטי הסביר לחברי ועד-הגוש ששתי משטרות נמסרו לערבים מפני ש״הם הרוב בסביבה״. הוא ביקש מהם להשפיע על יהודי צפת שאינם לוחמים להתפנות לאיילת-השחר והציע את שירותיו כמתווך: הוא יזמן פגישה בין נציגי היהודים והערבים המקומיים במגמה להפסיק את פעולות האיבה, בתנאי שהפלמ״ח יעזוב את צפת וגם הערבים יצמצמו את כוחותיהם בעיר זאת. ראש הוועד הילל לנדסמן, חבר קיבוץ איילת-השחר, ענה לו: ״אם גזירה היא שהצבא יעזוב את הארץ, השאירו את גורל העיר להתמודדות והכרעה של שני היריבים״.²

מאות ערבים נאספו לחזות בפינוי משטרת נבי-יושע, ואחדים מהם עזרו לבריטים לארוז את חפציהם ואף נשאו אותם אל המכוניות. משה כץ מרמות-נפתלי כתב: ״היה זה לפני חג הפסח, בתקופת קציר החציר... הערבים יצאו לחרוש את השדות לתבואות קיץ. אמרנו, אם הם חורשים, אנחנו יכולים לקצור, יצאנו לשדה וקצרנו שלושה ימים ללא הטרדה, שלושה חברים עבדו בקציר, ושלושה חברים תפסו עמדות אבטחה בגבעת-מענית.³ ביום הרביעי, בשעות הצהריים, ישבנו ליד עץ האלה שבצד הדרך למנוחה וארוחה קלה והנה מגיע איש ערבי, עובר בין החורשים בשדה, הולך בין אדם לרעהו ואומר להם דבר מה. הם פינו את השטח, הרגשנו מתח באוויר. והנה רואים אנו כמה מכוניות יוצאות מבניין המשטרה... הבריטים מפנים! צעקנו לכושי, איש האבטחה שלנו, שישב על גבעת-מענית, את אשר קורה, ואמרנו לו שירוץ למצודה⁴ וידווח למיפקדה״.⁵

ב-12.10 בצהריים דרש יפה ממשה מן במברק בהול למִפקדה בשריד, שישלח מטוס לסייר מעל המשטרות ולוודא אם אפשר למנוע את השתלטות הערבים עליהן ולתכנן את כיבושן.⁶ בשעה 14.00 אחרי הצהריים שלח יפה עוד מברק למן ולראש הש״י בצפון: ״המצב הולך וקשה, משטרות חלסה ונבי-יושע נמסרו לערבים. אני מכין הלילה התקפה על נבי-יושע. בנוגע לחלסה בודק, היום הותקפה השיירה שבאה מכפר-גלעדי בחלסה. לא קרה דבר, ירו בין איילת-השחר לראש-פינה. הצבא (הבריטי), תחת לחץ הערבים בצפת, דורש מאיתנו לפנות את כוחות ההגנה מצפת, וכן את המשלט בדרך עין-זיתים. תשובתנו הייתה שלילית. הצבא פינה את כל הגליל. נמצא רק בראש-פינה ובמשטרת כנען. מפנים גם את צפת. ומאיימים עלינו ששם (הערבים) יגמרו אותנו אם לא נפנה את הכוחות. נשארתי בלא כל רזרבה של חומר-נפץ וכל הדברים הדרושים לי. דרוש אווירון״.⁷

אורי יפה שלח מברקים, אבל מפקד חטיבת ״גולני״ והמטכ״ל בתל אביב לא נענו לדרישותיו. ככל הנראה לא נשלחו פקודות מיוחדות לאצבע-הגליל ויפה היה היחיד שהבין, ברגע ההוא, את הסכנות והסיכויים. גם יפה וגם מפקד גדוד ״אלון״ ישראל ליאור לא פיקדו עד אז על פעולות מבצעיות באצבע-הגליל. ״מפקד-הפלוגה היחיד של הפלמ״ח שהיה אז במקום היה בחור שלא היה אפשר לסמוך עליו, ואני לא סמכתי עליו״, סיפר יפה. ״ישראל ליאור קיבל על עצמו את הפיקוד על כיבוש משטרת נבי-יושע״.⁸ לפני שקיבל יפה את התנדבותו של ליאור שלח מברק נואש לקיבוץ שריד, למשה מן, בשעה 16.30 אחרי הצהריים: ״המצב כאן מחייב את הבאתו המיידית של משה קלמן לאיילת-השחר, עשו הכל שיגיע עוד היום״.⁹ נתיבה בן-יהודה הסבירה: ״הפלוגה שלנו הרי הייתה נעולה על טבריה כבר מחודש קודם. והנה פתאום בא דבר כזה עם נבי-יושע, שאי-אפשר בשום אופן לדחות אותו״.¹⁰
קאוקג׳י הובס יומיים לפני כן. ב-15 באפריל הייתה גִזרת משמר-העמק שקטה יחסית (כוחות הפלמ״ח תקפו כפר ערבי בסביבות צומת מגידו),¹¹ אבל משה מן עדיין האמין שתהיה התקפה נוספת של ״צבא ההצלה״, וגם הידיעות על ההתרחשויות בטבריה הגיעו אליו. נראה שאצבע-הגליל לא זכתה למלוא תשומת-ליבו, ושהוא לא פקד על משה קלמן לחזור לאיילת-השחר. רק אחרי עשרים ושש וחצי שעות, ביום 16באפריל בערב, דיווח מן למטכ״ל: ״משטרות חלסה ונבי-יושע נמסרו לערבים, ומולא כהן ומשה קלמן טסו הערב לגליל״. המברק הזה התקבל בתל אביב בשעה 1 אחר חצות.¹² לפני כן, בשעה 10 בלילה קיבל מן מברק בהול מידין: ״מברקיו של עודד ¹³ מראים שהמצב בגליל חמור, מה אתה עושה בנידון?".¹⁴

__________________

בשבוע הבא: תקשורת לקויה וחוסר הבנה, במפקדת חטיבת "גולני" ובמטה הכללי של ארגון ה"הגנה" בתל אביב, את חומרת המצב בגליל העליון המזרחי; התקפה כושלת ראשונה של כוח מאולתר על משטרת נבי-יושע; התקפות ערביות על יעדים בצפת; סכנה לנפילת כל הגליל העליון המזרחי בידי הערבים; מפקדי הגדוד השלישי של הפלמ"ח נעדרו מהמטה שלהם; חוסר מיומנות של הפיקוד הבכיר של ארגון ה"הגנה" והפלמ"ח שמחירו רב ושעבר כמורשת לצה"ל ובא לידי ביטוי בכל מלחמותיו.

1. א"צ, לגולני מעודד, 15 באפריל 1948. המחלקה אמורה הייתה לרדת לא למשמר-העמק, אלא לטבריה.
2. הילל לנדסמן, "הגליל העליון המזרחי בשנים האחרונות", עמ' 19.
3. 20 בנים ו-5 בנות למדו והתבגרו במוסד לנוער "אהבה", בקריית-ביאליק. הם הגיעו ארצה במסגרת "עליית הנוער" מארצות שונות: טורקיה, בולגריה, פולין, רומניה, גרמניה, אנגליה והולנד. מקור השם "מענית" מגיע משם הקבוצה הגרעינית במוסד "אהבה" ואין לזה כל קשר עם קיבוץ מענית. בסוף שנת 1947 הצטרפו העולים החדשים לגרעין "התנועה המאוחדת" ברמת-דוד, אך האיחוד לא עלה יפה, ואז התחברו אל החבורה 4 חניכי התנועה, צברים מתל אביב, ויחד יצאו לדגניה ב'. לאחר חודש של עבודה ואימונים, כשהוחמר המצב הביטחוני, הועבר הגרעין לרמות-נפתלי, בזמנו יישוב מבודד בהרי נפתלי, בצִלָּם המאיים של מצודת נבי-יושע והמחנה הצבאי במלכיה. על-שם ההכשרה נקראת "גבעת מענית" עליה יושב המושב רמות-נפתלי כיום.
4. הבניין המרכזי ברמות נפתלי.
5. ורדה שולמן, עמ' 26-25.
6. א"צ, לגולני מעודד, 15 באפריל.
7. שם, שם.
8. ראיון עם אורי יפה.
9. א"צ, אל גולני מעודד, 15 באפריל.
10. נתיבה בן-יהודה, "מבעד לעבותות", עמ' 145.
11. ראו ספרי, כרך ט' בסדרה "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות" – "הכרעה".
12. א"צ, אל כנסת, ידין, אבידר, גולני (יבנאל) מאת גולני, 16 באפריל 1948.
13. אורי יפה.
14. א"צ, אל גולני מאת ידין, 16 באפריל 1948.