העולם הגיע לנקודת זמן אשר תקבע האם המאה ה-21 תהיה עידן נוסף של דמוקרטיה או של סמכותנות – חוזר ואומר הנשיא ג'ו ביידן. לקביעה הזו יש השלכות מרחיקות לכת על מדיניות החוץ האמריקנית ועל הגיאו-פוליטיקה, כותב פרופ' האל ברנדס מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס ב-Foreign Affairs.

מבחינת ממשל ביידן, זו התפיסה המניעה את יחסיה של ארה"ב עם יריביה העיקריים והמתארת את המוטל על הכף. היא קושרת את התחרות בין המעצמות הגדולות לעיצוב מחדש של הדמוקרטיה האמריקנית והמאבק נגד תופעות כמו השחיתות והקורונה. היא ממקדת את ארה"ב באסטרטגיה גדולה באמת, לפיה העולם הדמוקרטי ניצב נגד האיומים המשמעותיים ביותר מזה עשרות שנים. השאלה היא האם הממשל יכול להפוך חזון זה למציאות, אל מול בעיות תוצרת חוץ ותוצרת פנים כאחת.

הנשיא דונלד טראמפ הפנה את וושינגטון לעבר תחרות בין מעצמות גדולות, אך ביידן הציב אותה כחלק ממסגרת אסטרטגית גדולה יותר. עד פרוץ הקורונה, טראמפ ראה את יחסי ארה"ב-סין בעיקר כתחרות מסחרית. ביידן רואה אותה כחלק מהוויכוח הבסיסי בין המאמינים שסמכותנות היא הדרך הטובה ביותר להתקדם, לבין אלו המאמינים שהדמוקרטיה חייבת לנצח.

שלושה איומים השלובים זה בזה

קהילת המדינות הדמוקרטיות ניצבת בפני שלושה איומים משולבים, סבור ברנדס. האחד הוא האתגר מצד משטרים סמכותניים, במיוחד רוסיה וסין, שהוא אידיאולוגי וגיאו-פוליטי גם יחד. מוסקבה ובייג'ינג רוצות להחליף את הסדר העולמי הנוכחי, משום שהוא מבוסס על עקרונות ליברליים. רוסיה משתמשת במתקפות סייבר; סין – בכוחה הכלכלי ובהתקדמותה הטכנולוגית.

האתגר השני הוא בעיות המטלטלות את העולם כולו. הקורונה איננה רק מגיפה של פעם במאה שנה, אלא גם אתגר לתפיסה לפיה הדמוקרטיה יכולה להתמודד היטב עם איומים על אזרחיה. ואילו שחיתות חוצת גבולות מנוצלת בידי משטרים סמכותניים כדי להרחיב את השפעתם ולהחליש את יריביהם. דמוקרטיות לא ינצחו בהתמודדות האידיאולוגיות מבלי לנצח בהתמודדות עם בעיות מעשיות אלו ודומותיהן.

האתגר השלישי הוא התפוררות הדמוקרטיות מבפנים. ארה"ב חזתה בבחירתו של נשיא בלתי ליברלי בעליל ובניסיון אלים להפוך את תוצאות הבחירות. חוסר שביעות הרצון מן המוסדות הנבחרים מגיע ברחבי העולם הדמוקרטי לרמות שלא נראו כמותן מאז מלחמת העולם השנייה. מגמות אלו מדאיגות בפני עצמן, והן גם הופכות את ארה"ב ובעלות בריתה לחשופות יותר לחדירה סמכותנית.

משבר משולש זה מצריך תשובה משולשת – שמרכיבים ממנה ניתן לזהות בצעדים הראשונים של ממשל ביידן. ראשית, ארה"ב חייבת לחזק את מערך הבריתות שלה ולהפוך את הסולידריות הדמוקרטית לעולמית באמת, שכן היבטים רבים של האיום מצריכים מענה בינלאומי. שנית, היא חייבת להוביל את הדמוקרטיות בהתמודדות עם הבעיות הבינלאומיות שאף מדינה אינה יכולה לפתור לבדה. ושלישית, היא חייבת להשקיע ביכולתה שלה להתחרות ולהוכיח שדמוקרטיות עדיין יכולות לדאוג לאזרחיהן.

מדיניות החוץ של ביידן מתמקדת ביישום תפיסות אלו, הנטועות במציאות הברורה בה עליונות הדמוקרטיות נתונה באיום הגדול ביותר מזה עשרות שנים. ביידן פועל לתקן את היחסים עם בעלות הברית, בהם טראמפ פגע קשות, כדי לחזק את החזית מול רוסיה וסין. בפסגת G7 בחודש שעבר הוא הוביל להחלטה תקיפה נגד סין ולהחלטה להשקיע בפרויקטים בעולם המתפתח כתשובה ל"יוזמת הכביש והחגורה" הסינית.

שיתופי פעולה במאבק ובסיוע

ממשלו גם מוביל שורה של שיתופי פעולה בין הדמוקרטיות מול אתגרים בינלאומיים, כמו חלוקת 2 מיליארד חיסוני קורונה למדינות מתפתחות. הממשל מכין מאבק רב-לאומי נגד השחיתות והכשלים הפיננסיים אותם מנצלים ולדימיר פוטין ודומיו. בזירה הטכנולוגית פועלת ארה"ב עם קבוצה נבחרת של מדינות: קוריאה הדרומית בפיתוח שבבים ורשתות סלולריות בדור החמישי והשישי, האיחוד האירופי במדיניות טכנולוגיה וסחר, יפן בהבטחת אינטרנט עולמי פתוח, נאט"ו במאבק נגד מתקפות סייבר ודיסאינפורמציה.

במקביל הודף הממשל, לעיתים יחד עם מדינות אחרות, את הצורות הבולטות ביותר של תוקפנות סמכותנית. ביידן איים על פוטין ב"תוצאות קשות" אם יימשכו התקפות הסייבר הרוסיות על תשתיות חיוניות. ארה"ב הצטרפה לאיחוד האירופי בהטלת עיצומים על בלארוס, לאחר שהנשיא אלכסנדר לוקשנקו למעשה חטף מטוס ובו מתנגד משטר. ארה"ב, קנדה, בריטניה והאיחוד הטילו עיצומים על האחראים לרצח העם במחוז שינגיאנג בסין.

בארה"ב דוחף ביידן להשקעות במו"פ טכנולוגי, תשתיות פיזיות ודיגיטליות ותחומים אחרים כדי לשפר את התחרותיות ואת מצבם של בני מעמד הביניים והמעמד העובד. הבטחתו בדבר "מדיניות חוץ של מעמד הביניים", פירושה להראות כיצד בני מעמד זה יכולים לצאת נשכרים ממעורבות אמריקנית בענייני העולם. פעילותו למען מיסוי חברות גלובלי, טוענים אנשיו, תסייע לדמוקרטיות להשקיע יותר באזרחיהן.

אין דגש מספיק על המרכיב הפנימי

במקביל צצים האתגרים והחסרונות, מדגיש ברנדס. ברור שהאסטרטגיה של ביידן מתקבלת טוב יותר אצל אחדים ופחות טוב אצל אחרים. היא מתבססת על הטענה, שארה"ב יכולה להוביל בצורה הטובה ביותר את ההתמודדות של הדמוקרטיות. אבל המאבק הזה מחייב שיתוף פעולה עם מדינות מפולין וטורקיה עד וייטנאם והפיליפינים, מה שאומר שאין גישה אחת שתתאים ליצירת כל שיתופי הפעולה הנחוצים ושיהיה צורך בפשרות פרגמטיות.

גם הידוק השורות עם בעלות הברית הקרובות יותר עשוי להיות קשה מכפי שהממשל צופה. ההתאוששות האירופית מהקורונה תלויה במידה רבה בייצוא לסין, ובין ארה"ב לאירופה יש חילוקי דעות בנושאים טכנולוגיים כמו פרטיות ושמירת מידע. קל יחסית לנסח הצהרה משותפת נגד האיום הסיני; הפיכתו לצעדים מעשיים תהיה קשה בהרבה. התמודדות עם איום אחד עלולה לבוא על חשבונו של האחר: ביידן הסיר את התנגדותו לצינור הגז נורד-סטרים 2 מרוסיה לגרמניה כדי להשיג את שיתוף הפעולה של אנגלה מרקל מול סין, אך בכך חיזק את מעמדה של רוסיה.

ברנדס מזהיר, כי התמקדות במאבק האידיאולוגי והטכנולוגי עלולה להסיח את הדעת מהאיומים הצבאיים. ועדה דו-מפלגתית הזהירה ב-2018, כי לארה"ב אין היכולת הצבאית לעמוד בהתחייבויותיה באירופה. איום של ממש מצד סין קיים במיצרי טייוואן. למרות זאת, ממשל ביידן אינו מפגין תחושת דחיפות בתחום הצבאי: הצעת תקציב הביטחון לשנת 2021/22 היא ללא שינוי. נכון שהאיומים כיום על הדמוקרטיה הם יותר מאשר בתחום הצבאי, אבל רעיונות נעלים ככל שיהיו לא יצילו את העולם החופשי בשדה הקרב.

לבסוף, הממשל אינו מדגיש די הצורך את הקשר בין הזירה הבינלאומית לזירה הפנימית. לדעת ביידן, שיפור מצבו הכלכלי של מעמד הביניים הוא התשובה לטראמפיזם והדרך לחזק את היסודות הפנימיים של הדיפלומטיה האמריקנית. אבל נכון לעכשיו, מדינות רבות – במיוחד באסיה – תוהות האם ארה"ב באמת חזרה, כפי שהכריז ביידן. לזכותו יש לומר, שהוא זיהה בצורה נכונה את אתגר הענק של ימינו; כעת הוא חייב לגבש אסטרטגיה ממשית ולהבטיח שתעבוד, מסיים ברנדס.