כשהבן דיכאוני

הצלחתו הפנומנלית של פלוריאן זלר (1979) בכלל ובמחזה "הבן" בפרט היא יכולתו לגעת בנקודות הרגישות ביותר בלב כל אחד; ובה בעת לשמור גם במצבים הכי בעייתים על הטעם הטוב, היונק מתרבותו האירופית. הדבר מומחש במשחקו המאופק של דרור קרן, האב של הבן, בן התשחורת, הפורע כל עול, אלון סנדלר האכספרסיבי. לא עוזר סיעור הרוחות שלו עם גרושתו, אמו של הבן, שרה פון שוורצה שמגלמת את שיא הרגש בהצגה, עם חוסר האונים שלה נוכח האובדנות והיאוש התהומי של הבן. האם בהצגה היא הניגוד לאב, שגירושיו מהאם ונישואיו לאשה צעירה ויפה (מיכל עוזיאל המרשימה ביכולותיה) הם הסיבה לתחילת המשבר הנשי של הבן. מסתבר שהורים שלא יודעים איך לרכך את המכה שהם מנחיתים על הבן בגלל גירושיהם, לא מעטירים אהבה ורגש אלא משאירים את הבן לגורלו בבדידותו - הם הסיבה לטרגדיה.

גירושים הם שמיטת השטיח מתחת לרגלי הצאצא. ללא תמיכה נפשית, הוא מתפורר. גם כשמאוחר מדי הבן עובר לגור עם אביו, ומתנתק מבית הספר אותו עזב כליל והתחזה כלומד עדיין, הרי עצם החיים עם אמו החורגת שעושה כל מאמץ לחבר אותו אליהם ולהחזירו לשפיות - מאמציה לא עוזרים.

מהכרות אישית עם חברה שניסתה להתאבד וביקור במחלקת טיפול נמרץ בו שהתה, ומשיחה עם גיסתי שהייתה שם האחות, התגלה לי שכל המתאבדים מנסים זאת שוב ושוב, עד שהם מצליחים. כך היה עם חברתי הטובה. הנסיונות הראשונים להתאבדות הם בגדר קריאה לעזרה, לתשומת לב. ורק כשהעזרה לא מגיעה - מצליח הדיכאוני לממש את זממו. בהצגה "הבן" מביאים את הבן לבית החולים, ועצתו של הרופא (עודד ליאופולד, שחקן דרמטי מהרמה הגבוהה ביותר, שייכספירי במיוחד) להשאיר את הבן לכמה שבועות לטיפול והשגחה - לא מקובלת על הבן. וכך גם עצתו של האח המטפל (אדי אלתרמן בעל הנוכחות הבולטת) נדחית על-ידי הבן. בלחץ ההיסטרי שלו נכנע האב ומשחרר אותו לאחר שבוע, בו הבן טוען שאינו מוכן להיות במחיצת משוגעים. "אני בריא" הוא טוען. וזו השאלה עימה נותר הקהל לחשוב ולשאול את עצמו כיצד הוא היה נוהג.

מאבקי הנפש המתחוללים בלב האב, הבן, האם והאישה השנייה, מוגשים כל אחד באיפיון הדמות שהשחקנים כה מיטיבים לגלם. המשחק המבוסס על טקסט כה חכם וקולע שתרגם דורי פרנס המופלא, האחד והיחיד, ועל בימוי כה מדויק וסוחף של גלעד קמחי שהמילים דלות מכדי לשבחו - כל אלה, בליווי קטעי המוזיקה הנפלאים שחיבר אמיר לקנר הצעיר המחונן, מעמידים לפנינו הצגה מיוחדת במינה שעושה בית ספר כיצד ניתן להעביר לקהל דרמה סוערת בלי צרחות מיותרות או מחוות פיסיות מוגזמות. עיצוב התפאורה החכם של ערן עצמון מתוכנן כך שכל פריט והימצאותו או הזזתו מהווים סימבול למצבי הנפש. פשוט גאוני. כך תורמים גם עיצוב התלבושות של אולה שבצוב והתאורה הכמעט מושלמת של נדב ברנע לסך כל היצירה האמנותית.

הצגת "הבן" בתיאטרון הקאמרי מדגימה כיצד ניהול הרמוני של שני מנהלי הקאמרי (הבא לידי ביטוי בבחירת המחזות ושיבוץ הקאסט) - רן גואטה וגלעד קמחי הוא הגורם להצלחת התיאטרון לחזור לימי הזוהר שלו של שנים עברו.