למעלה מ-1,000 יפנים מתו בשל מכות חום ביולי-אוגוסט 2018 ו-2019, ובכמה תחרויות מבחן לקראת המשחקים האולימפיים של טוקיו האתלטים נפגעו מן החום. היה ברור שיש צורך בצעדים דרסטיים. אחד מהם היה העברת המרתון 800 ק"מ צפונה, ומאחור נותרו הסימנים של המסלול המקורי על כבישי טוקיו. שישה חודשים מאוחר יותר היכתה הקורונה, המשחקים נדחו בשנה ויפנים רבים תוהים האם הם מצדיקים את הסיכון לבריאות הציבור, את הוצאות המיליארדים ואת הוויתורים לוועד האולימפי הבינלאומי.

מאוחר מדי. המשחקים מתחילים השבוע, אל מול התפרצות מחודשת של הנגיף ומול יציעים ריקים. טכס הפתיחה – טוען ג'ון ברנץ', כתב ספורט בכיר בניו-יורק טיימס וזוכה פרס פוליצר – יעלה שאלה רוחבית: מה לעזאזל אנחנו עושים פה? מי שבוחנים את המשחקים האולימפיים במבט רחב מגיעים לעיתים למסקנה, שההישגים הספורטיביים אינם מצדיקים את הנזק שהאירוע גורם. האם יש עדיין משמעות לאולימפיאדה, או שהיא איבדה את דרכה ואת האידיאלים שאמורה הייתה לקדם?

באולימפיאדה הראשונה, אתונה 1896, השתתפו 214 ספורטאים, כולם גברים לבנים (בטוקיו יהיו 11,000, מחציתם נשים מ-200 מדינות). הרעיון הצליח באופן מפתיע והמשחקים נהנים כיום מפופולריות אדירה, אם נתוני הצפייה בשידורים הם קנה מידה אמין. מאות מדינות מחזיקות ארגונים גדולים רק לצורך האולימפיאדות, וספורטאים בכל העולם שותפים במידה זו או אחרת לחלום האולימפי.

המבקרים טוענים, כי בדרכים רבות מדי האולימפיאדה תקועה בזמן – רעיון מן המאה ה-19 המיושם במאה ה-21. אם לתמצת, הרי שהמשחקים האולימפיים בנויים על הגזמה, כלואים בגיאו-פוליטיקה ועמוסים בשחיתות ורמאות. בכל ארבע שנים עולות שאלות מטרידות על הנזק לסביבה ולזכויות האדם שהם גורמים. המשחקים מוצגים כבלתי פוליטיים, אבל זה גם בלתי אפשרי וגם לא נכון. הכבוד שבעריכתם התפוגג, משום שהם מותירים נטל כבד על הערים המארחות. שינויי האקלים מצמצמים את מגוון המארחים האפשריים, במיוחד למשחקי החורף.

תשעה נשיאים ב-125 שנים

כל העסק מנוהל בידי נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי רב-העוצמה – היו תשעה בלבד כאלו במשך 125 שנים, כולם אירופיים למעט אמריקני אחד. כיום זה תומס באך, העומד בראש הוועד בן 102 החברים. רובם זוכים למעמדם הודות לקשרים פוליטיים ועסקיים; לפחות 11 מהם בני מלוכה. זהו הגוף החזק ביותר בספורט העולמי – וגם הכי בלתי שקוף; על-פי תקנונו, הוועד הוא הסמכות העליונה בכל הנושאים האולימפיים ואינו חייב דין וחשבון לאיש.

כבידור בלבד, האולימפיאדה חיה על נוסטלגיה וזיכרון קיבוצי – טוען ברנץ'. רעיון המפתח שלה הוא לאומנות המתודלקת במצעדים, המנונים, הנפת דגלים וטקסים אחרים המנותקים מהמגמות העולמיות. הם יוצרים הרמוניה ללא העמקה, הכלה ללא הקשר. ב-50 השנה האחרונות המשחקים תפורים לצורך הטלוויזיה ונוספות אליהן תחרויות בניסיון נואש ללכוד את הקהל הצעיר. באולימפיאדת טוקיו נוספו תחרויות סקייטבורד, גלישה וטיפוס.

רק מעטים תומכים בביטול המשחקים. הם עדיין השיא של רוב המקצועות. מבחינת הספורטאים, האולימפיאדה משמעותה הכל – עבודה של כל החיים, פסגת ההישגים. מעטים, אם בכלל, מסרבים להשתתף בשל סיבות מוסריות. משחקי טוקיו יספקו גם הם את הריגושים הצפויים, אך בהעדר הקהל – הם לא יהיו יותר מאשר מופע דו-ממדי. ההכנסות מזכויות השידור מהוות 73% מתקציב הוועד האולימפי הבינלאומי, וקיום המשחקים בשיא החום של טוקיו נועד לצרכי הטלוויזיה ולא לאלו של הספורטאים. רשת NBC השדרנית הראשית של המשחקים בארה"ב, מכרה פרסומות ב-1.25 מיליארד דולר ומקווה שזו תהיה האולימפיאדה הרווחית ביותר בתולדותיה.

קניית קולות היא אירוע בפני עצמו

שיחות עם כל הנוגעים באולימפיאדה – היסטוריונים, אקדמאים, ספורטאים, פקידים – העלו קונצנזוס אחד: המשחקים האולימפיים אינם מתנהלים כיום כיאות. הטענות העיקריות מתחלקות לשלוש קבוצות: שחיתות בהתמודדות על האירוח, העדר שקיפות של הוועד האולימפי הבינלאומי ופגיעה בזכויות הספורטאים.

קניית קולות היא אירוע בפני עצמו, וקרוב לוודאי שהיא התרחשה הן לפני זכייתה של ריו דה-ז'נירו באירוח משחקי 2016 והן לפני זכייתה של טוקיו במשחקי 2020. הוועד האולימפי העניק את האירוח גם למדינות רודניות: סוצ'י ב-2014, בייג'ינג ב-2008 וב-2022. הרוסים השתמשו במשחקי החורף כהצגה של ולדימיר פוטין בעלות של 50 מיליארד דולר, ובמקביל ביצעו תוכנית סימום נרחבת של ספורטאיהם – ומיד עם תום המשחקים פלשו לאוקראינה. רוסיה לא הורשתה להשתתף במשחקי 2018 ו-2020, אך ספורטאיה יהיו בטוקיו – תחת השם "הוועד האולימפי הרוסי".

הרקורד הסיני בתחום זכויות האדם, כולל הדיכוי בהונג-קונג ורצח העם של המיעוט האויגורי, ודאי יתפסו תשומת לב לפני פברואר 2022. אבל ברנץ' מזכיר, כי בשנת 2013 העניק באך לנשיא סין, שי ג'ינפינג, את העיטור הגבוה ביותר של הוועד האולימפי. באך ממשיך לטעון שהאולימפיאדה איננה פוליטית – בניגוד למה שרואה היטב כל מי שעיניו בראשו.

העובדה היא, שרק שלוש אולימפיאדות נערכו בחצי הכדור הדרומי – שתיים באוסטרליה ואחת בברזיל – ואף לא אחת באפריקה. ההתמודדות על משחקי 2022 הייתה מביכה – ארבע מבין שש הערים הסירו את מועמדותן – וכך נותרו רק בייג'ינג ואלמאטי שבקזחסטן, שתי אפשרויות לא מלהיבות בלשון המעטה. בעקבות זאת הפסיק הוועד האולימפי את ההתמודדות היקרה על אירוח המשחקים ומיהר להודיע על הערים שנבחרו – ובכך העלה מחדש שאלות בנוגע לטוהר ההליך.

הערים המועמדות נוהגות להציע מתקנים נוצצים, חדרי מלון יוקרתיים וקהל נלהב ומציגות יעדים סביבתיים סוחפים ותוכניות של ההשפעה לטווח ארוך, שלא תמיד מתממשים. בפועל, כמעט תמיד המתקנים עומדים נטושים ומוזנחים. יש המציעים שהאולימפיאדה תתקיים בבית קבוע, אולי תוך רוטציה בין מספר ערים. הדבר יסיים את השחיתות (אחרי בחירת הערים הקבועות), אבל יצור בעיות אחרות, כמו עלויות התחזוקה והגיאו-פוליטיקה המשתנה תמיד. מבחינת הוועד האולימפי, חלק מהקסם של המשחקים הוא המיקום המשתנה – כמובן, כל עוד לא הוא זה שמשלם על כך.

מה תהיה התגובה למחאה פוליטית

עיצובו מחדש של הוועד האולימפי כגוף הנתון לפיקוח הוא המכשול הגדול ביותר. כיום, זהו גוף הבוחר בעצמו את חבריו, נעדר שקיפות לחלוטין, בעל עבר של שחיתות בה לא טיפל, המדיר משורותיו מותחי ביקורת וקולות עצמאיים – וקשה מאוד לשנות גוף כזה. הוועד האולימפי נהנה מטווח תשומת הלב הקצר של הציבור: הזעם סביב השערוריות בו לרוב שוכך זמן קצר לאחר שהוא מתעורר.

הלחצים החיצוניים מתגברים. מדינות דמוקרטיות מפגינות ספקנות גוברת והולכת כלפי הוועד, תומכי זכויות אדם מוצאים אוזן קשבת בציבור, שינויי האקלים עשויים לכפות שינויים בשנים הקרובות. אפילו האוהדים הנלהבים ביותר ערים לדאגות בנוגע לעבירות מין בחלק מן הענפים ובנוגע לתוצאות המוטלות בספק בשל הסימום המתמיד. אולם, כל אלו עדיין אינם מתורגמים לכוח של ממש.

יש צורך בקבוצה של אנשים שירצו באמת לשנות את הוועד – וברנץ' מצביע על מועמדים מפתיעים: הספורטאים עצמם. מבחינתם עולות שורה של סוגיות, יותר מאשר אי-פעם בעבר: תשלום, חופש הביטוי, זכויות מגדר. והם מוצאים את קולם הקיבוצי, במיוחד בימים שאחרי תנועת
Black Lives Matter נושא מרכזי הוא הכלל האוסר על הספורטאים "תעמולה פוליטית, דתית או גזעית". בשנה שעברה הודיע הוועד האולימפי האמריקני, כי לא יעניש ספורטאים שימחו בצורה שלווה – כולל באולימפיאדה עצמה. כעת יש לראות מה יעשה הוועד האולימפי הבינלאומי בטוקיו ואחריה. הספורטאים מודעים יותר ויותר לפגמים במערכת האולימפית, אבל האם מודעות זו תוביל לשינויים של ממש? העולם כולו מצוי בתהליכי שינוי מתמשכים, ואולי הללו יגיעו גם למשחקים האולימפיים.