עוד ועוד מבטים על השבוע

תשעה באב

ביום ראשון השבוע, תשעה באב, מלאו 1951 שנים לחורבן בית המקדש השני. אירוע זה, שהיה כרוך באובדן העצמאות המדינית של עם ישראל ובגלות בת קרוב לאלפיים שנים, איננו אירוע דתי בלבד. בראש ובראשונה הוא אירוע לאומי ומדיני, אובדן העצמאות. על כן תמוהה ההתייחסות לתשעה באב, הן מצד הציבור הדתי והן מצד הציבור החילוני. מי שנמנים על הציבור הדתי מנכסים יום זה לעצמם, כאילו מדובר באירוע דתי בלבד, ואילו בני הציבור החילוני משתפים פעולה עם מגמה זו ורואים ביום זה ..... אירוע דתי בלבד. הגיעה העת שאלה ואלה יתייחסו לאירוע כאל יום אבל לאומי, משותף לכל חלקי העם. ד"ר יוסף בורג - הנבון בבית בורג - דיבר על המקף המקשר בין דתי ללאומי ובין ציוני לדתי. גם מגילת איכה יכולה לשמש מקף כזה.

ספר הספרים

תופעה דומה נראית בהתייחסות אל ספר הספרים. גם בהקשר זה נוצרה ברית בלתי קדושה בין הציבור החילוני לבין הציבור הדתי: הראשון מאס בתנ"ך ורואה בו ספר דתי, ואילו האחרון ניכס את התנ"ך לעצמו, כאילו היה זה ..... ספר דתי, בשעה שהספר הוא המסד התרבותי של עם ישראל - ושל האנושות כולה ושל התרבות הכללית כולה. התנ"ך הוא הבסיס לשפה העברית, לספרות ולשירה העבריות, להיסטוריה ולגאוגרפיה של ארץ ישראל. טוב תעשה שרת החינוך אם תרחיב את לימודי התנ"ך ותשלב אותם עם לימודי השפה העברית, הספרות והשירה העבריות, ההיסטוריה והגאוגרפיה של ארץ ישראל, ועם טיולים בכל רחבי הארץ. טוב תעשה שרת החינוך אם תפנים את העובדה שמתימטיקה ואנגלית - עם כל חשיבותן - אינן חזות הכל, ואינן יכולות לבוא על חשבון תרבותנו, אלא אם כן ברצונה לגדל בורים טכנולוגיים. בוגרי מערכת החינוך אינם יודעים אנגלית, אבל חמור מכך, גם עברית - שפת אמם - אינם יודעים.

מי שאיננו אטום לשורשינו התרבותיים מוזמן להתוודע לתנ"ך, למשל באמצעות חוגי התנ"ך האינטרנטיים של אשר קרימולובסקי. אם יגלה פתיחות, חזקה עליו שייהנה מכך. עצה נוספת: מי שרוצה להגמיש את הסתכלותו על התנ"ך מוזמן לקרוא את מלכים ג' של הסופרת יוכי ברנדס, וכך ילמד להסתכל על ההיסטוריה לא רק מנקודת ראותו של בית דוד, אלא גם של בית שאול. גילוי נאות: הח"מ הוא יהודי חילוני חובב תנ"ך.

התנצלות עכשיו

ערב תשעה באב השנה חולל על-ידי התנפלות גסה ומבישה של תפוחים רקובים מבין בני ובנות הציונות הדתית-לאומית על יהודים אחרים, שכל "חטאם" היה בכך שביקשו לציין את הערב בתפילה משותפת ברחבה שהוקצתה להם סמוך לכותל המערבי. יש לקוות שהמעשה אינו מעיד על כלל הציבור הדתי-לאומי רב-הזכויות, ושאותו קומץ מוסת ימצא את הדרך להתנצל על מעשהו המחפיר.

הר-הבית אינו בידינו

בתשעה באב השנה רבו המבקרים היהודים במקום הקדוש ביותר לעם ישראל - ורק השלישי בקדושתו לאיסלאם - הר-הבית. כן ירבו! במהלך מלחמת ששת הימים הכריז אל"ם מוטה גור, מח"ט הצנחנים, כי "הר-הבית בידינו!". אבל, תוך זמן קצר משה דיין, שר הביטחון דאז, הפך את הקערה על פיה, הורה להסיר את דגל ישראל מעל הר-הבית, וגרם בכך לבכייה לדורות הנמשכת עד היום: הר-הבית אינו בידינו, אלא בידי הוואקף המוסלמי! יתר על כן, הסכם השלום המרושל שחתם יצחק רבין עם ירדן נתן לכובש הירדני דריסת רגל בהר-הבית. שוב, בכייה לדורות.

ממשלות ישראל התגאו מאז ומתמיד כי ישראל שומרת על חופש הדת בהר-הבית לבני כל הדתות. הן רק לא ציינו את הסיפא: למעט יהודים. במהלך יום תשעה באב היה משב רוח מרענן במשך שעות אחדות: ראש הממשלה בנט הורה למשטרה לאבטח את חופש הפולחן של היהודים שעלו להר-הבית. אבל, כעבור זמן לא רב התקפל בנט, התפתל, והמיר את חופש הפולחן בחופש הביקור. מי שביקר בהר-הבית יודע באלו תנאים משפילים מבקרים יהודים במקום הקדוש להם ביותר. ראש הממשלה התקפל מול מערכת לחצים בוטה שכללה את יו"ר רשות הטרור הפלשתינית, מלך ירדן הבוחש תדיר בענייני ירושלים, מצרים, מפלגות השמאל הקיצוני השותפות בממשלת ישראל, משרד החוץ האמריקני, ועוד, וכל זה מבלי להזכיר את הרבנות הראשית לישראל, אשר כמו הוואקף המוסלמי, אף היא איננה מתירה ליהודים לעלות להר ולהתפלל בו.

בורות עכשיו

ואם אין די בהתבזות זו של ראש הממשלה בנט, בא גם ראש הממשלה התחליפי, יאיר לפיד, והביע את דעתו "המלומדת" הן על מהותה של האנטישמיות והן על מהו המקום הקדוש ביותר ליהודים. הוא שלח את היהודים להתפלל "כמה מטרים מהר-הבית", ליד הכותל המערבי. האם עלה בדעתו אי-פעם לשלוח את המוסלמים להתפלל "כמה מטרים מהר-הבית"?! אבל, פגיעה ביהודים תמיד מותרת.

איפה כיבוד פסיקתו של בית המשפט העליון?

ואותו שר חוץ, יאיר לפיד, יחד עם יריבו לשולחן הממשלה, שר הביטחון בני גנץ, מתפתל כיצד להפר את החלטת בג"ץ בעניין פינוי המאחז הבלתי-חוקי הערבי, חאן-אל-אחמר (איפה כיבוד פסיקתו של בית המשפט העליון?), והשניים עושים גם השבוע לילות כימים כדי להתחמק מן הפסיקה, בשעה שכאשר מדובר ביהודים, הדחפורים יוצאים לדרכם בזריזות, לקול מצהלותיהם של אנשי השמאל הקיצוני, המדברים גבוהה גבוהה על זכויות האדם, אלא אם כן מדובר ביהודים.

חרפת הגירוש

השבוע צוין יום השנה ה-16 לחרפת גירוש היהודים מרצועת עזה ומצפון השומרון, מעשה מחפיר שגם נתניהו תרם את חלקו לביצועו, והכל כדי לפטור את אריאל/אתרוג שרון, יקיר השמאל מאז שהפך לתפקיד ה- 9D של השמאל, מאימת הדין.

גלידה באריאל

השבוע גם התבשרנו על מדיניותה האנטישמית של יצרנית גלידה אמריקנית, מדיניות שזכתה לתמיכת גורמים אוטו-אנטישמיים בישראל. לא צריך לפגוע ביצרן הישראלי של הגלידה, אבל ניתן להעביר את רכישתה אל מעבר ל"קו הירוק". מה רע ברכישתה באריאל (20 דקות מראש העין), במעלה אדומים (15 דקות מירושלים), במודיעין עילית (5 דקות ממודיעין)? על זה נאמר: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", או וכאשר יחרימו - דווקא אז תגבר מכירת הגלידות מעבר לאותו "קו".