קריסתה הכלכלית של לבנון, כפי שידוע, לא באה בעקבות קיומו של חיזבאללה כמדינה בתוך מדינה. שורשי התופעה הזו קיימים כבר עשורים מספר, ולמרות זאת לבנון ידעה גם תקופות של צמיחה כלכלית, כולל בתקופה שלאחר מלחמת לבנון השנייה (2006). הקריסה הנוכחית בלבנון – שנראה כי היא צוברת תאוצה בלתי נשלטת – נובעת בעיקר מההתנהלות המושחתת של הממשלות הלבנוניות והבנק המרכזי הלבנוני בהנהגתו של ריאד סלאמה, שיחדיו יצרו שיטה כלכלית מופרכת שסופה היה קריסה טוטלית של הבנקים.

במשך שנים משכו הבנקים הלבנוניים פיקדונות בדולרים באמצעות הבטחת ריבית גבוהה, ואת הפיקדונות הללו העבירו לבנק המרכזי על-מנת שהוא יוכל לממן את מדיניות הייבוא של הממשלות הלבנוניות. במקום לנצל את אמון המשקיעים על-מנת להפוך את לבנון לכלכלה יצרנית, יצרו כל הגורמים בלבנון, ובדגש על אלו הנמנים עם המחנה ה"פרו-מערבי" דווקא, בועה כספית, וזו התפוצצה בפרצופם של המפקידים והמשקיעים.

על-פי חלק מההערכות, הבנק המרכזי בלבנון אחראי על אובדן של יותר מ-160 מיליארד דולר אשר בוזבזו על ייבוא מוצרים: מדלקים מסובסדים ועד רכבי יוקרה שהיו פטורים ממיסים. מעבר לכך, בעוד שרוב המיסים הוטלו על החלשים בחברה שלא הזינו את המדינה בסכומים משמעותיים, העשירים ובעלי הקשרים הפוליטיים זכו לפטור מתשלומי מיסים כלשהם. גם התופעה הזו דרדרה את המדינה הלבנונית למצבה הנוכחי.

במקביל למה שהתרחש במערכת הבנקאית הלבנונית, הפוליטיקה הפנימית עדיין נתונה במצב של ריק שלטוני וחוסר יכולת להקים ממשלה מתפקדת. כשל מערכתי מתמשך זה החל עם תחילת הקריסה הכלכלית בסוף 2019 והתפטרות סעד חרירי, נמשך עם הקמת ממשלתו החלשה של חסאן דיאב, והוביל למשבר הנוכחי שבו המועמדים להקים ממשלה חדשה אינם מצליחים במשימתם.

גם התנהלותם של השחקנים החיצוניים אינה מסייעת לשחקנים הלבנוניים להתגבר על מחלוקותיהם ולהקים ממשלה. מדינות המערב, יחד עם מדינות ערב הסוניות, מעוניינות למנוע מחיזבאללה ובעלי בריתו תפקיד משמעותי בממשלה, בעוד שהארגון – בתמיכת אירן, סוריה ורוסיה – ממשיך לנצל את כוחו ואת כוח בעלי בריתו בפרלמנט על-מנת לסכל הקמת ממשלה שתאיים על אינטרסיהם בזירה הפנימית ותכרסם בהשפעתם. חוסר ההסכמה צפוי להמשיך ולאפיין את המערכת הפוליטית הלבנונית, וגם בתרחיש שבו תוקם ממשלה, היא, כמו קודמותיה, תמשיך להיות מאופיינת בחולשה, בסכסוכים פנימיים ובחוסר יעילות מובנה. הכשלים המערכתיים שצוינו לעיל אינם צפויים להשתנות.

בשטח, זרועו הצבאית של חיזבאללה איננה מאותגרת, במיוחד משום שצבא לבנון אינו מסוגל וגם אינו מעוניין לפעול נגד הארגון. שאר הפלגים הלבנוניים חלשים לאין שיעור בהשוואה לארגון, וגם התקריות המקומיות שהיינו עדים להן לאחרונה – מהתנקשות מקומית בפעילים ועד למהומות המקומיות בכפר שויא הדרוזי בעקבות מעבר משאית הקטיושות שירתה לעבר ישראל – אינם בגדר איום רציני וממשי על חיזבאללה. גם בתרחיש הלא-סביר שבו כל הפלגים הלבנוניים, כולל אלה הנמצאים כעת בברית פוליטית ואסטרטגית עם הארגון, יתאחדו נגדו, אין בידם המסה הקריטית הנדרשת על-מנת לאיים על הדומיננטיות הצבאית שלו.

מנגד, גם יוזמה מלחמתית מבחוץ נגד חיזבאללה לא תביא בהכרח לתוצאות הרצויות. מלחמה כזו, מן הסתם, תהיה מוגבלת בזמן, תהיה כרוכה בנזקים הדדיים גדולים, ונמוכים הסיכויים שהיא תסתיים בהקמת מנגנון בינלאומי יעיל שיחסום את כל נתיבי הברחת האמל"ח ללבנון, בגלל המחירים הנדרשים להשגת יעד זה. מעבר לכך, ישנה סבירות לא מבוטלת, כי מלחמה יזומה נגד הארגון עלולה להביא לאחדות שורות מסוימת בקרב חלקים גדולים בציבור הלבנוני מאחורי הארגון ולהתחזקותו הפוליטית, כיוון שתקיפה כזו תיתפס בעיניהם כאיום על מה שנותר להם בחיים ועל הכוח היחיד שמקיים שגרת חיים נסבלת.

לצד הדומיננטיות הצבאית של חיזבאללה, מעמדו כפטרון כלכלי ממשיך להתחזק. בהקשר זה, הארגון לא רק פועל כדי לדאוג לאוכלוסיות מוחלשות, בדגש על בני העדה השיעית, אלא גם פועל על-מנת להבטיח חידוש אספקה של מקורות אנרגיה מאירן. הוא אף מדגיש, כי תקיפה של מיכליות אירניות המיועדות ללבנון כמוה כתקיפה בשטח לבנון, מה שמחייב תגובה מבחינת הארגון.

בהיבט זה חיזבאללה, בתמיכה אירנית, נכנס לריק הפוליטי שנוצר עקב קריסתה הכלכלית של ממשלת לבנון. ריק זה לא נוצל כראוי על-ידי גורמים אזורים ובינלאומיים שיכלו למנוע דריסת רגל אירנית, כפי שהיא עושה ביעילות יחסית גם בזירה הסורית, שם הפכה למקור הכמעט-בלעדי שמצליח להכניס למדינה דלקים ועל-ידי כך מרחיבה את השפעתה מהתחומים הצבאיים לתחומים הכלכליים והחברתיים. ההצהרה של השגרירה האמריקנית לפיה ארה"ב תפעל לחבר את לבנון לרשת הגז המצרית-ירדנית, דרך סוריה, מחייבת זמן רב עד לביצוע, בנוסף לצורך בלוליינות משפטית נוכח "חוק קיסר" האמריקני האוסר כיום שיתוף פעולה כלכלי עם משטר אסד.

מנגד, הדומיננטיות הגוברת של חיזבאללה בהיבטים שהוזכרו לעיל, תחייב את הארגון להשקיע משאבים רבים – הן בכוח אדם והן בכסף – על-מנת לשמר את היציבות הביטחונית היחסית בלבנון. על-פי ניסיון העבר, ככל שילך ויגדל הארגון, כך תלך ותישחק איכותו ככוח לוחם (ואכן, בשל כך הוא ניסה להימנע, עד לשנים האחרונות, מלהישאב לתפקיד שלטוני ישיר). מעבר לכך, חרף היותו של הארגון המייצג הדומיננטי של העדה השיעית, הזהות המקומית של המצטרפים אליו לא תתמסמס ועשויה לחזק מתיחויות פנימיות שכבר קיימות, הן בעדה והן בתוככי הארגון.

מבחינת ישראל, בהיבט הצבאי, יש להמשיך את מדיניות הסיכול של העברות האמל"ח האיכותי לחיזבאללה ולמקד אותה בזירה הסורית. באופן זה תימנע ישראל מביקורת בינלאומית על פגיעה באוכלוסיית לבנון הנתונה במצב קשה. מעבר לכך, ישנו ערך מוסף משמעותי ליזום סיכול פיזי של בעלי בריתם הסוריים של אירן וחיזבאללה, הן בסביבה השלטונית של הנשיא בשאר אסד והן בצבא סוריה וזרועותיו המודיעיניות. המחיר שהסורים משלמים על שיתוף הפעולה בהעברות אמל"ח מסתכם כיום במערכות נשק, מחסנים ואבידות בודדות בנפש בדרגים זוטרים. עלייה במחיר הדמים שבכירים סוריים ישלמו, עשויה לכפות על השלטון בדמשק התנהלות מרוסנת יותר כלפי ישראל.

להתפתחויות הפוליטיות בסוריה יהיו השלכות עומק משמעותיות על לבנון. לאחרונה הצהיר אסד, כי צורת השלטון המרכזית בארצו "מתה" ללא אפשרות להחזרתה וכי יש לאמץ מודל ביזורי, המאפשר למחוזות להתנהל בעצמם עם תלות מינימלית בשלטון המרכזי. על הקהילה הבינלאומית לתמוך במודל זה ולפעול לקידום פתרון פוליטי, ולו חלקי, לסוגיה הסורית באמצעות כינון חוקה חדשה שתאמץ את המודל הביזורי כמרכיב העיקרי בסוריה העתידית.

אם כך יקרה, יהיו לדבר השלכות חשובות על הזירה הלבנונית, באופן שיגביר את הלחצים מהפריפריה על המרכז לקדם גם שם פתרון דומה. מודל מוצלח של שליטה מבוזרת קיים כבר בעולם הערבי והוא נמצא באיחוד האמירויות, שם שבע האמירויות מנהלות את ענייניהן הפנימיים בעצמאות יחסית גבוהה, בעוד אבו דאבי מכתיבה את המדיניות בהיבטי חוץ וביטחון.

את המודל הזה, שהצליח על בסיס החלוקה השבטית במדינה המפרצית, ניתן יהיה לנסות לקדם בסוריה ובלבנון, על בסיס השסעים של זהויות מקומיות, אתניות ועדתיות. הריבוי העדתי המובנה שקיים בזירה זו, כמו גם בעירק, לא יאפשר למדינות הללו אי-פעם להתייצב, מה שמעודד יתר התערבות והשפעה מצד גורמים זרים, ובמיוחד האירנים, ובמידה מסוימת גם הטורקים. צורת השלטון הביזורית והלא-מרכזית לא תמנע מאותן מדינות להמשיך להתערב, אך התערבות זו עשויה להצטמצם אם וכאשר תיפתח בפני אותם מחוזות אוטונומיים-למחצה הזדמנויות נוספות מבחינת התקשרויות חיצוניות.

חיזוקה של הזהות המקומית בכלל חלקי החזית הצפונית של ישראל – בלבנון ובסוריה – עשוי להגביר את התמקדותן של האוכלוסיות השונות בפיתוח הכלכלה המקומית ובתחרות על משאבים, באופן המגביר רסנים בפני יוזמות מלחמתיות נגד ישראל. חלומן של מעצמות המערב – חזון פוליטי נפרד ללבנון, תוך הרחקתה מן ההגמוניה הסורית, שתכליתו העצמת לחצים על חיזבאללה כדי שהוא ייעקר מאחיזת החנק שלו במוסדות המדינה – אינו ניתן למימוש ללא התערבות מאסיבית שלהן, וזו אינה עומדת על הפרק.

בפועל, חזון זה הוא כישלון המתמשך כבר כמה שנים, ועד כה הביא רק ליתר דומיננטיות של הארגון בזירה. לחזון החלופי המוצע כאן, שיראה ביציבות ארוכת הטווח של סוריה, על בסיס הסדר חוקתי חדש, מרכיב מרכזי של שמירת הבלמים והאיזונים בכלל הזירה הצפונית, יש סיכויים טובים יותר להצליח, ומומלץ שישמש בסיס לדיון תכליתי של ישראל עם בעלות בריתה.