|
|
בראל חדריה-שמואלי. נרצח [צילום: דו"צ]
|
|
|
|
|
אני מביע, עם כל בית ישראל. צער ואבל על מותו של סמ"ר שמואלי. אני כותב "רצח" משום שנראה שזה מה שהיה: לפי הידוע הרוצח לא היה איש מהאספסוף המוסת שהתנפל על החומה אלא איש חמאס שבא בכוונת רצח עם נשק חם ותוך כוונה להטמע בהמון ובכך להתקרב לחרך בחומה ולרצוח חייל, ושוב לְהִבַּלָּע בהמון וּלְהִמָּלֵט. הוא ידע שצה"ל וחמג"ב יכולים לירות במתפרעים ולסלקם והוא גם ידע שמטעמי אנושיות ניתנו פקודות למנוע הרג מתפרעים וניצל ידע זה, והפר הסכם בלתי כתוב שמטרתו למנוע פגיעה בחיי אדם כדי לרצוח לוחם ישראלי ולזכות בשבחי שולחיו. יש לקוות שידו של צה"ל עוד תשיגו.
מספר מילים כפי שאני, אזרח מן השורה הנסמך רק על הפרסומים במדיה, רואה את הדברים:
ראשית - לעניין תכנון ובניית החומה. נראה שמתכנני החומה לא חשבו על אפשרות שהאויב, או ההמון, יגיע עד לחומה, שכן מי שמגיע עד לחומה מצוי "בשטח מת" שלא ניתן לראותו, ולהבחין במתרחש בו במבט מעל החומה. כמובן שאין שליטה באש בשטח זה. בזמנו דובר על שטח סטרילי, שלא לומר שטח אש בן מאות מטרים מול החומה שמי שחוצה אותו מסתכן בפציעה. על כן לא הובא בחשבון שיהא צורך בתכנון נקודות ירי שמהן ניתן יהא לירות במקביל לצדי החומה ולפגוע באלו שהגיעו למרגלותיה.
מבלי להכנס למונחים הצבאיים של "אש אינפילדית" ו"אש דפילדית" נסביר כי בדרך כלל בחומה, כמו גם במבני משטרות ה"טיגרט", ואפילו במצדיות הקטנות שהאנגלים השאירו בארץ (חלק מהן מצוי עדיין בשימוש בנגב, כמו ל"טיפת חלב" למגזר הבדואי) הנה לפחות בשתי פינות של החומה נבנה מגדל או שבפינה כזו יצרו בחומה חריגה של מטר או יותר החוצה מִקַּו שְׁאָר החומה. בחלק זה נוצרו חרכי ירי שאפשרו לירות מהם בקו-אש מקביל לחומה או לקיר לפי הענין.
בחומה בה מדובר לא נבנו מגדלים כאלו. בכדי לפתור בעיה זו, ואולי גם בכדי לאפשר ללוחמינו לירות נמוך, בגובה הרגליים, בכדי להרתיע ובמידת ההכרח גם לפצוע בלבד ולא להרוג במתפרעים שמעבר לחומה, נפתחו החרכים הנמוכים הללו, שבירי לתוך אחד מהם נרצח סמ"ר בראל שמואלי ז"ל. אילו נבנו מגדלים בפינות החומה אמורים היו להיות בהם חרכי ירי גבוהים, שמתפרעים לא יוכלו להגיע אליהם ללא סולם.
כאמור כאן הייתה "הכלה" גדולה מדי של התקרבות המתפרעים, שנדרשו שלא לעבור את קו 800 המטרים מן החומה, אח"כ "הכיל" הצבא התקרבות של עד 500 מ', ואח"כ 300 מ' ולבסוף השלים, כמו בפעם זו, עם הגישה עד לחומה.
לוחמינו לא השתמשו כמובן ברימוני רסס אך משום-מה גם לא ברימוני הלם שהיה בהם להרתיע ולהבריח את המתפרעים מהחומה. מי האחראי לְ"הָכַלּוֹת" אלה (מלשון "להכיל") לא אני הוא שאשפוט, כמו גם לעניין אי-הרחקת הצלפים שלנו, ובראל ז"ל ביניהם לקו אחורי ובטוח.
טעות טקטית נוספת הייתה שגם כאשר מתפרעים אחזו בכלי נשק של לוחמינו שבלטו לכוונם מהחומה וניסו לחטוף אותם מהחיילים, עד שלוחם ירה אל המתפרעים באקדחו וגרשם, לא ניתנה פקודה להגיף מיד את החרכים הנמוכים.
האסון של רצח הלוחם בראל ז"ל הוא נורא. אולם חישבו נא מה היה קורה אילו אותו מרצח במקום לירות באקדחו היה חלילה מטיל פנימה, דרך אותו חרך, רימוני-יד או מטען נפץ ופוגע בעוד לוחמים ומפקדים שהיו שם.
עם כל הכבוד הרב לדברי הרמטכ"ל, אשר מקובלים עלי, ראוי לדעתי לחקור עוד באסון, החל בתכנון ובנין החומה והמשך בפקודות שניתנו ללוחמים. לא על-מנת להעמיד לדין מפקד כזה או אחר, ששגה אולי שגיאה טקטית בלהט האירוע, אלא כדי להפיק לקחים ובהם, בין היתר למנוע, ואם צריך גם באש, התקרבות פורעים לחומה שראוי לשפרה.
אסור לנו לפגוע בלוחמינו האמיצים והמסורים ולא במפקדיהם שכולם, או לפחות רובם, הם ממיטב בנינו שבחרו בתפקיד קשה, מסוכן עד סכנת חיים, בכדי להגן על כולנו. יש לקוות שכאשר הרוחות ירגעו מעט, יהיו כאלו שתקפו את הצבא ומפקדיו, שיחזרו בהם ויבקשו סליחה. היש זמן מתאים יותר לכך מחגי תשרי ובהם עשרת ימי תשובה? איני כולל בפניה זו את משפחת שמואלי האבלה והכאובה. אין אדם נתפס על צערו. מי יתן ותנוחם יחד עם שאר אבלי ציון האבלים עִמָּהּ.
