רצח החייל בראל והבריחה מכלא גלבוע

לכאורה אין לקשור בין האסונות שנתכו עלינו בסיומה של שנת תשפ"א ובפתחה של שנת תשפ"ב. אומנם שני האירועים קשורים למערכת היחסים המפותלים, הסבוכים והטרגיים שביננו ובין הפלשתינים בתוכם המיעוט הערבי הקרוי "ערביי ישראל", אך אחד היה בגבול עזה במאבק של החמאס מול צה"ל כדי לאלץ את ממשלת ישראל להעניק להם הקלות, והאחר התחולל בתוך ישראל בכלא שמור בניסיון פריצה שצלח, ו-6 אסירי עולם יצאו לחופשי.

אולם לאמיתו של דבר יש ויש קשר בין האירועים לשרשרת אירועים/אסונות שפקדו אותנו בחודשים האחרונים. המניע והמשותף לכולם הינו: הוראות פתיחה באש תבוסתניות, מזמינות וחסרות ההרתעה. סופר והוגה דעות בריטי בשם שלפורד בדוויל (Shelford Bidwell) שכתב ספר על אודות "המלחמה המודרנית", קבע: "מעולם לא ניצח במלחמה גנרל שמצפונו ייסר אותו על המלחמה שאותה הוא לוחם או שביקש לא להכות יותר מדיי את האויב בו הוא נלחם". למלחמה צריך לצאת כשאתה חדור בצדקתך ונכון להכות באויב ללא רחם.

אם נתייחס למדד הזה של שלפורד נגיע מהר מאוד למסקנה כי צה"ל לא יכול לנצח במלחמה מול הערבים (הפלשתינים וערביי ישראל). הוראות הפתיחה באש הקיימות מעידות כ-100 עדים על חוסר הנחישות שלנו ועל ההססנות שמא נהרוג "יותר מדיי". לנוכח זאת אל לנו להלין על סדרת האסונות שהפכו למנת חלקנו יום יום ושעה שעה: השגות הגבול הטורדניות ברצועה ורצח חיילים, שריפת השדות הציוד החקלאי והיערות, התפרצות למחנות צה"ל וגניבת נשק בכמות ובממדים מבהילים, השתלטות אלימה על קרקעות בנגב, סחיטת דמי חסות המלווה במעשי טרור ו"סתם" ירי טרור ברחבי יהודה ושומרון. כל בר בי רב יודע כי הוראות פתיחה באש וירי אחרות היו עושות את העבודה ומקנים לנו משילות וביטחון אישי ראוי.

האויב העומד מולנו מזהה (לצד החולשה) את הכבלים המגבילים את מקבלי ההחלטות, את הידיים הקשורות של צה"ל, המשטרה ויתר גופי הביטחון. הם מעיזים יותר ומנצלים זאת באופן בוטה ואכזרי. כל הצלחה שלהם מזמינה עוד ניסיון ותעוזה וכך גוררים אותנו למעגל דמים בלתי פוסק, כשהם היוזמים ואנו המגיבים.

חוזי המדינה וקברניטיה בימיה הראשונים הבינו נכונה את מהותו אל המאבק, מאבק על ארץ ועל נחלה אינו יודע פשרות ואינו יכול להתפתל ולנוע בין "טיפות", בתקווה שלא "יירטב". ההתנגשות בין שאיפות לאומיות הינה עתירת חיכוכים והתנגשויות ללא סוף, היא מחייבת נחישות ומאבק עיקש, מתמשך ותובע קורבנות. זאת ועוד כאשר למאבק הזה מניעים דתיים הוא הופך להיות קשה, אכזרי ובלתי פתיר. הנהגת המדינה על כל מערכותיה צריכה להכיר בעובדה המצערת כי מלחמת העצמאות, כיבוש הארץ וביצור גבולותיה טרם הסתיימו. לכן עליה החובה להיערך נכוחה, להנחות ולהורות את כל זרועותיה ובדגש את זרועות הביטחון כיצד לנהוג עד להשלמת המטרה.

לצד פיתוח והצטיידות באמצי לחימה מגוונים, מודרניים וקטלניים על הממשלה לגבש חבילת הוראות והנחיות ברורות ואמיצות, אשר נבחנה ועובדה כיאות על-ידי המערכת המשפטית וגופי החקיקה. זו תורד עם גיבוי הולם לגופי מערכת הביטחון כדי לאפשר להם פעילות יעילה להשגת ניצחון בכל זירות הלחימה והקרב. ללא מתן סמכות וחופש פעולה ראוי (מבוקר), כל סדר כוחות וצבר כלי נשק שתעמיד הממשלה לא יועילו.